http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429בן 18, מהמרכז.. לא יותר מדי שנון, לא יותר מדי חכם, לא יותר מדי יפה (או שכן?), ובטח לא יותר מדי מעניין... ובכל זאת, אנשים נכנסים לפה... גם אני לא מבין למה :]heCopyright 2026 חצלצילון. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/29/14/24/241429/misc/11468314.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=9258980<div align="right" dir="rtl">והחיים ממשיכים, גם אחרי שרווית ואני נפרדנו ביום שישי ההוא לפני שבועיים... אחרי משהו כמו 11 חודש שלמדתי בהם קצת הרבה...שנינו ראינו את הסוף - השיחות כבר לא זרמו, הפגישות כבר לא היו אותו דבר. היו פעמים שהרגשתי כמו ידיד מאשרכמו חבר, ושם התחלתי להבין שאולי זה בדרך להיגמר. היו פעמים שיותר רבנו מאשראהבנו, שיותר צעקנו מאשר דיברנו, ושם התחלתי להבין שאולי זה הסוף. וזהו.. לפני שלושה שבועות, כשהייתי אי שם בשבוע ניווטים, דיברנו ואמרתי שאני רוצה פסק זמן.. שבוע אחר כך היא באה אליי וסיימנו את זה, ברגוע, כמו שזה התחיל (לטובתי אני אגיד שסיימנו את זה בידידות, באמת לא חשבתי שזה יילך ככה) ואני? הייתי בטוח שהיא המשיכה וזאת הסיבה שהיא לא מתקשרת או שולחת הודעה.. הייתיי בטוח שהיא הבינה שהקשר קשה מדי, והמרחק והכל לא באמת נותנים לנו להמשיך כמו שצריך והיא פשוט מעדיפה שלא לחזור לזה... ואז קיבלתי שוק חח, ואתמול היא התקשרה - היה "מרענן" לשמוע אותה ^^ היא יודעת, אמרתי לה שבשבועיים שלא דיברנו, אני אכלתי את הבאסה שלי (מסכנה רנה חח, איזה חפירות דפקתי לה), אבל המשכתי הלאה אחר כך... וזה לא פייר שהיא באה עכשיו ואומ</div>Tue, 27 May 2008 10:56:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=9258980http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=9258980http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=8783478<div align="right" dir="rtl">חמש חודש אחרי, מה באמת השתנה? אחרי מעצר, משפט מגד והרבה מאוד כעסים ותחקירים, מישהו החליט שאני מתאים לקורס מפקדי טנקים (קורס מכ"ים של שריון).. אז ב-16 אני מסיים את הרגילה הזאת ומתחיל את הקורס המעייף הזה שבסופו אני אפקד על טנק משל עצמי. בכל מקרה, 8 חודש כבר עברו מאז שהתחלתי... היה קשה, היה מעניין, היה נחמד, היה מעייף, אבל סיימתי מסלול שריון בהצלחה.. אני טנקיסט גאה! בפן אחר, רווית עדיין לא עזבה אותי :] ב-14 אנחנו חוגגים תשעה חודשים ביחד, הקשר הכי ארוך שהיה לי... רק השם יודע כמה טוב לי עם הילדה הזאת היא מדהימה, באמת מדהימה.. ולמרות שהיא ילדה, ולמרות שהיא חופרת (^^), ולמרות שהיא רחוקה ממני, אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיה. אממ זה לא קל, באמת שזה לא קל.. לסגור 21 ואז לסגור 28 ואז 21, ובין כל אלה לראות אותה ליום יומיים לכמה שעות כל פעם.. אבל זה מחזיק, וכמה שאנחנו מתאמצים יותר ככה זה יותר יפה, ככה זה יותר מדהים להיות ביחד... טוב לי, פעם ראשונה מזה הרבה מאוד זמן, באמת טוב לי ובנתיים, אני די צריך ללכת כאן (מתנה לצ'וצ'ה)... אני עוד אחזור לכאן מתישהוא, אולי היום בערב</div>Sun, 09 Mar 2008 17:49:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=8783478http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=8783478http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=8064068<div align="right" dir="rtl">ואיך זה קשה כשאת הולכת?איך עוד פעם הראש שלי מסובב ממך,כשמריח את הבושם המתוק שלך מעל צוואר שזוף,כששומע את הצחוק שלך באוזן כשלוחש לך דברים שבינינו.איך זה לא פשוט לחזור אחרי 28 יום שלא ראיתי אותך,ולהבין שהכמה שעות האלה הן כלום,להבין שכשהשפתיים שלך נוגעות בשלי,עוברת עוד דקה שבה יכלתי להביט בך,עוד דקה שבה יכלתי לבחון טוב טוב את תווי הפנים האלה,רק כדי שלא אשכח אותם עד הפעם הבאה.וקשה לי, כשאת לא פה, כשאת הולכת אחרי שאת כן פה,כשאני רואה אותך מסתכלת על השעון ויודעת שהזמן שלנו אוזל.קשה לי בלעדייך בייבי, והשניות משגעות אותיהדקות האלה של החוסר אונים, כשאני תקוע באמצע מדבר,בידיעה שאת שם עושה דברים של יום יום ואולי שכחת אותי.מדמיין את הפעם האחרונה שנגעתי בך , איך חייכת אז,נזכר בליטוף האחרון שהעברתי על בטן שזופה,בפעם האחרונה שנישקתי צוואר בריח שהדהים אותי,נזכר בתמימות שמשכה אותי, ובגוף שלא נתן לי לעזוב אותו,נזכר בך, ומתגעגע."את מטריפה אותי", ואת מחייכת, שומרת על האיפוק שלפני הנשיקה הבאה,שומרת ומחכה, מחכה שאני אתקרב ואפסיק את החיוך שלך.ואיך זה קשה כשאת הולכת בייבי?איך זה קשה לי להיות איתך רק 4 שעות,אח</div>Fri, 30 Nov 2007 17:09:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=8064068http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=8064068http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=7588945<div align="right" dir="rtl">בסיום הכי כואב שיכול להיות.. הכי מרגש, הכי מכאיב - בדמעות, בגעגועים, בהבנה שהכיף, הסיפוקוהאקשן מסווים תחתם אובדן וצער גדול ממה שאני יכול להבין כרגע, אבל אמיתי מדי מכדי שאני אוכל להתעלם ממנו. וכך זה נגמר, שבועות על גבי שבועות של אימונים, טחינה, טרטורים, חוסר שינה, חוסר אוכל, נקעים חוזרים בקרסול (שעשיתי איתם מסעות של קילומטרים) ומה לא, הכל כדי להיות שריונר לתפארת. כך זה נגמר, בטקס צנוע בהר הרצל, שם קבורים כל כך הרבה חברים של המפקדים והסגל, שאשכרה בכו מולנו והסבירו על גיבורים ושריונרים כמונו שהלכו במלחמה האחרונה, בדמעות, הכל בדמעות. "הוא, הוא היה איתי כל המסלול ואחרי זה בטנק לידי במשך שנתייםעד שהוא חטף נ"ט ונהרג במקום", "הוא, הוא היה חבר טוב שלי שנים, לחמנו ביחד בעזה ואחרי זה בתקוע הערבית, עד שהוא היה בטנק מולי שחטף נ"ט בקרב בסלוקי, אחד הדברים הקשים בשבילי היה לפקח על החילוץ של הגופה שלו יום אחרי זה". וככה, הם בוכים מולי. אנשים שחשבתי שאין להם רגש, אנשים שאתה בוכה מולם מכאב ואומר "אני לא מסוגל יותר" והם רק מחייכים ואומרים "אני קובע מה אתה מסוגל, תמשיך", אנשים שאתה חושב שהם לא אנושיים,</div>Thu, 04 Oct 2007 10:54:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=7588945http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=7588945http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=7078308<div align="right" dir="rtl">זהו, מחר זה נגמר, עכשיו,1 וחציבלילה, ועוד 3 שעות אני קם למציאות חדשה והולך להתגייס. אז באו אליי כמה חברים טובים שהלכו כרגע(הכי טובים שיש), שיבואו גם מחר בבוקר להיפרד ממני סופית. אז נישקתי לשלום את הכלבותשלי, והתקלחתי חצי שעה עם כל תחליב אפשרי שמצאתי (מקלחת אחרונה רציניתבבית חוץ מהמקלחת המהירה של מחר בבוקר?), וחיבקתי את כולם לשלום, והתוודיתי בפני החברהמתוך ספק שכרות ספק פחד שהקשר יתדרדר מעכשיו, שעות לפני שמחר אני אפרד ממנה בבקו"ם, ונפרדתי מהמשפחה, ונפרדתי מכולם כמעט.... חוץ מהבלוג. זאת לא חזרה לכתיבה. אני את התפקיד שלי סיימתי כאן, בעיקר עם כל הברכות האחרונות שאנשים המטירו עליי בחוסר מחשבה בפוסט האחרון (או במחשבה מלאה, אין לדעת.. אולי באמת נהייתי מתנשא), אז בכלל, עכשיו כשאני חייל, אין אפשרות לעדכן פה קבוע כשאני חוזר פעם בשבועיים. התוודות? כנראה, אני באמת אתגעגע לפה, כנראה.. אולי בכל מקרה, אני מסיים פה דרך, ועכשיו, ממרומי התאריך הסימבולי כל כך בשבילי של ה-29 ביולי, אני מודיע לכל מי שקורא את זה ולכל מי שקרא פה אי פעם- אני רק ילד, אני רק בן אדם, אני רק חייל פשוט. כן,</div>Sun, 29 Jul 2007 01:28:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=7078308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=7078308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6640205<div align="right" dir="rtl">נהיה מבאס פה, אה? אני יותר מדי מבוגר ועייף בשביל לראות את ישראבלוג נהפך למעוזן של אלפי ילדות בנות 15 שאוצר המילים שלהן מסתכם ב-"נשמאמי", אני יותר מדי סקפטי מכדי להאמין שמישהו (חוץ ממי שאני מכיר פה) יכול להגיב לי תגובה שלא מכילה בתוכה איזה "מוזמן לשלי" או משהו מטומטם כזה. נראה לי, שהמקום הזה הוא כבר לא מה שהיה פעם.. בלוגים נורמליים אין כבר בשפע, שלא לדבר על האיכותיים שביניהם אני באמת מאמין שהמקום הזה יהפוך ל-"שין1" חדש דנדש או איזה "שוקס" מרענן בתוך כמה חודשים/שנה.. בגלל זה אני לא מבין איך הוא כבר לא עיירת רפאים של בלוגרים איכותיים (עדיין יש פה כמה שממשיכים לכתוב ולעדכן, ליבי איתם) על פי זאת ובהתאם לכך, נראה לי שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה, לא? כאילו, נעדכן, מתישהוא, פעם בשבועיים, חודש, חודשיים.. אבל זה לא מה שהיה פעם.. אני כבר ממזמן עברתי לפורמטים אחרים שלא כוללים בתוכם וואנאבי פריקצות ו-וואנאבי פריקים קשוחים ואפלים למיניהם (הכרתי פריקים בחיי, אנשים טובים ברובם ובכלל, הם שונים בתכלית מכל ה"קשוחים" שנמצאים פה) אני לא מצפה לתגובות או משהו, באמת.. אני סיימתי את העבודה שלי פה</div>Sat, 02 Jun 2007 15:32:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6640205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=6640205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6558010<div align="right" dir="rtl">למה באמת טוב לי בחיים? לא יודע, אני אגיד לכם דוגרי.. אני עם לפחות (!)3 בגרויות או מתכונות בשבוע, טוחנים אותי מכל צד וגם בבית משתדלים לדפוק לי את החיים מדי פעם- ובכל זאת, אני אדם אופטימי :] למה אני אופטימי? אה, את זה אני יכול להסביר: - כי לא משנה איך אני נראה, אני יודע שיש לי ביטחון עצמי כמו שבכיתה י' ו-י"א יכלתי רק לחלום עליו - כי אני יודע שבניגוד למה שפעם חשבתי, לכל בן אדם אין רק את האחת שלו, יש לו אלפי בנותשמתאימות לו, עשרות אלפים אפילו.. והרעיון הוא רק למצוא (נראה לי מצאתי :P) - כי לא משנה כמה אני מבואס, כמה אני מדוכא, כמה כואב לי וכמה רע לי, אני חושב לרגע על אלוקים ומאמין שבאמת הכל לטובה.. יהיו כאלה שיגידו שזה שטויות כי הוא לא קיים, אבל גם אם לא, זה נותן לי אמונה פנימית - וזה מה שחשוב באמת, לא? - כי המקרר אף פעם לא ריק, גם כשההורים יהיו בסופשבוע וערבים יפשטו לי על הבית. (אם כבר ערבים, עכשיו אני שם לב שאין בלוגים של ערבים בישראבלוג) - כי גם אם אני צריך לדבר עם מישהו ואין לי עם מי, וגם אני רוצה לצרוח לעולם ואין לי איך- אני יודע שהכל ישתנה במוקדם או במאוחר (אופטימיות זה בריא</div>Tue, 22 May 2007 15:22:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6558010http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=6558010http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6441987<div align="right" dir="rtl">בתוראדם יהודי בכלל, ובתוראוהד ביתרבפרט, אני מאחל קודם כל החלמה מהירה לכל מי שנפצע, לכל מי שנפגע בטדי במהלך המהומות והפריצה לדשא, הלב שלי איתכם.. מי ייתן ונראה חגיגות שלא יצטרכו להיות מלוות בפצועים.. מי ייתן והמשטרה תעשה את מה שהיא צריכה לפני שאנשים יפגעו בכל מקרה, שבוע הבא אני שמה, ביציע הצפוני,נגד הפועל הקומוניסטים.. ניצחון, ופורצים לדשא וחוגגים אליפות ("המשטרה לא תעזור, הלב שלי תמיד יהיה צהוב שחור").. שייאא אללא, שנים אני מחכה לזה כבר.. טירוףףף איזה סרט יא אללא, יש 4 משחקי רדיוס ללא קהל (כנראה, בנתיים זה העונש) על זה שהאוהדים פרצו לכר הדשא.. בהתאם לזאת- שבוע הבא אני לא בג'רוזלם עיר הקודש.. בקטנה, כל עוד נלך לחגיגות האליפות ב-24 ומצד אחר, מתון טיפה יותר - יומולדת לבלוג לא היום, אתמול (האמת זה שלשום, כי כבר אחרי חצות).. אבל מזה משנה- כבר שנה שעברה מאז שכתבתי פה פעם ראשונה פוסט, שמבוסס ברובו על שיר דיכאון של יוסי עדן, בעל מסרים שאני די בספק אם הזמר חשב עליהם אי פעם חח.. אבל היי, לפחות הוא נתן לי נושא לפוסט ראשון :] בכל מקרה, הקטע הוא לא מה שכתבתי בפעם הראשונה, וגם</div>Mon, 07 May 2007 00:13:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6441987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=6441987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6403867<div align="right" dir="rtl">אני מנסה לחשוב איך לנסח את זה, ועומד לי מחסום כתיבה ענקי מול העיניים.. איך אני אמור לנסח את זה באמת? כאילו, זה תחושה פנימית, מין הארה שאף אחד לא יכול לקלוט... אז איך אני אמור להסביר למישהו שבימים האחרונים הבנתי שהדבר שהכי קורע אותי זה זכרונות? יצא לי לחשוב, יצא לי לנתח מצבים ותקופות ואנשים ובעצם כל מה שבא ליד, רק כדי לא להצטרך לשבת וללמוד למתכונות (4 השבוע.. אחת הייתה היום בביולוגיה, מחר עוד אחת באנגלית)... ועדיין, מול מחברות מלאות בחומר, מול אינספור מעבדות של חומצות אסקורביות ודיכלורופנולים- אני יושב ולא עושה כלום, חוץ מלחשוב.. אז חשבתי, ככה, ביני לבין עצמי.. מתחיל לנתח את הפרטים הקטנים שנרקמו מבעוד מועד במוחו של מתבגר, מנסה לחבר פיסות קטנות של מידע לתוך החלטה אחת ברורה שאני אדע שגם עוד שנים מעכשיו אני אוכל לעמוד מאחוריה.. ועדיין, כלום- כל פיסת מידע מחזירה אותי אחורה, כל שבריר פרט מחזיר אותי לתקופות שעברו.. ואני נזכר, וחושב, ומעביר רבבות של שניות בחשיבה על העבר, נזכר בעוד פרט קטן ועוד משהו שמתחבר ובעוד חיוך שברח ובעוד צחוק שנגנז, ואז, אז אני נקרע על תקופות שנתתי להן לחלוף יותר מ</div>Tue, 01 May 2007 23:09:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6403867http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=6403867http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6359506<div align="right" dir="rtl">אני יודע, שבדרך כלל אני מנסה לשמור את המחשבות שלי לפוסט רציני, קצת יותר קשור לעולם, קצת יותר נוח לביטוי, אני יודע, שאני לא כותב על כל התרגשות קטנה, על כל משהו שתופס את הלב, אם אני יכול להחזיק את עצמי, אני יודע, אבל זה הדהים אותי, זה הדהים אותי לגמרי.. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296720 אני לא מאמין.. איך זה יכל לקרות, לבן אדם שהיה נורמלי לגמרי, שלא ראו עליו שתוך ימים הוא הולך למות- "עילוי" קראו לו, בן אדם חכם, חברותי, שיום אחד פשוט החליט להפסיק את החיים שלו. נכנסתי לבלוג של מדריכים, כתיבה צינית, משעשעת, שהחזיקה את הערנות שלי למשך חצי שעהנורמטיבית של ישראבלוג- ואז, בצד למטה, "מכתבים לאריאל", מבין רשימת כל הבלוגים שבעלת הבלוג אוהבת. ואני, מתוך אינסטינקט נורמלי לגמרי, נכנסתי לבדוק את פשר העניין, נכנסתי לראות מה בדיוק כותבים לו, להוא, שנושא את שמי. ואז ראיתי את זה, מכתבים על גבי מכתבים, שירים על גבי שירים, לבן אדם שסיים את החיים שלו בכזאת פתאומיות. פרח שנפל, ככה, סתם, רק השם יודע למה.. רק השם יכול להבין, כיאני לא מצליח, בטח שלא חברים וידידות שלו. עזבו את זה</div>Thu, 26 Apr 2007 01:03:00 +0200mr_rel@hotmail.com (חצלצילון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=241429&blogcode=6359506http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=241429&blog=6359506