עוד פעם שלא הלכתי לבצפר, עוד פעם שעשיתי את הבחירה המטומטמת הזאת, ובחרתי להישאר פה.. ב"בית".. האמת עכשיו הוא באמת מרגיש כמו בית, מקום מסתור, מקום ללכת אליו.. רק חבל שהוא ככה רק כשהוא ריק, כי כשכל המשפחה פה הוא נראה כמו שהדבר האחרון שאפשר לקרוא לו בית.

לא הלכתי... אני לא מבין למה עדיין.. קמתי בבוקר, כשאמא שלי צעקה עליי... ירדתי למטה, כשאמא שלי צעקה עליי.. רבתי איתה, והיא לא הפסיקה לצעוק עליי.. אז אמרתי.. אממ אז אמרתי "תפסיקי להצטדק כל הזמן, זה נמאס".. נו, אז מה אם אמרתי?, אז היא ממשיכה: "אני מצטדקת? אני היחידה בבית הזה שבלה בלה בלה (רחמים עצמיים, וכן כן, עוד קצת רחמים עצמיים)", "אמא, את עושה את זה עוד פעם"... "מה? אני? הבן אדם שבלה בלה בלה בלה (עוד קצת סלף פיטי)", "ועוד פעם אמא".. אז כבר לא היה לי כוח לקיטורים שלה, והלכתי להתארגן.. אז היא המשיכה לחפור לאבא שלי, היא לא עוזבת את זה.. מסכן, יש לו יום עבודה ארוך היום, וזאת דרך לא הכי טובה להתחיל אותו.. חח

בכל מקרה, הם הלכו, נשארתי אני, מאורגן אם כי לא לגמרי, עם עשר דקות עד הזמן שאני צריך לצאת.. כמובן שיצאתי באיחור, אבל לא משהו מטורף, בהסתמך על העובדה שיש לי מבחן (שהחל בדיוק לפני רבע שעה)... אבל לא יודע, באמצע הדרך בדיוק, אחרי חמש דקות ריצה/הליכה מהירה.. אחרי שירקתי לפחות עשרים פעם כדי להוציא ממני ליחה של בוקר שמפריעה לי לרוץ, אחרי כל זה- נעמדתי באמצע הדרך, סיננתי לעצמי "סעמק, מה אני צריך את זה", וחזרתי הביתה מושפל ראש.. כדי לכעוס, כדי להתעצבן, כדי לסנן לעצמי עוד פעם "נמאס לי כבר להמשיך עם הכל" בכעס עצמי,  כדי לעשות כמה דברים כדי לפרוק את העצבים מעליי, וכדי לרשום פה.. להוריד אבן, אחרי אבן, אחרי אבן, מהלב שכל כך נמאס לו..

עוד כמה דקות אני הולך לתת צלצול לאבא.. להגיד לו "אבא, אני בבית".. לשמוע צעקות כמו מטורף על כמה שיעיפו אותי מבצפר, ולסיים את השיחה ב-"שמע, אני יוצא, אני אחזור אחרי צהריים"... לא יודע לאן, לא יודע איך (טוב אני כן יודע, יש לי חמישים בארנק חח), לא יודע מתי אפילו.. אני רק יודע שאני צריך את זה, בשביל להמשיך הלאה, אני צריך להתרחק מהמקום הזה כמה שיותר מהר..

האמת אני לא יודע בכלל אם אני אצא לאן שהוא, יכול להיות שאני אלך לסבתא שלי.. סבא שלי השתחרר מבית חולים אחרי אשפוז קטן, אז יש לי סיבה לבקר אותו, ולמצוא מקום שהוא כן בית.. וגם אם אני בא אליו פעם בחודש, הוא יותר בית מאי פעם בזמנים כאלו.. כבר אין לי סיבה להמשיך הלאה עם הכל.. הכל נמאס.. לגמרי...

וכן, לסיכום, זה היום השלישי שאני לא הולך.. ביום ראשון היה מבחן בהיסטוריה שהתכוננתי אליו יום שלם (עד 3 בבוקר), ולא הלכתי.. אתמול לא היה כלום, אבל משום מה עדיין לא הלכתי.. והיום.. היום היה לי מבחן ענק במתמטיקה, שלשם שינוי אני יכול להגיד שאני יודע את כל החומר אליו, ולא, לא הלכתי.. השם יודע למה.. אין לי תמריץ להמשיך עם הכל.. אני מרגיש כאילו משהו holding me back, כאילו בדיוק היום עברתי את הסף שאני יכול לסבול, הסף שאני יכול להגיד בכנות שלא חשבתי שאני אעבור בזמן הקרוב.. תמיד היה לי תקווה, תמיד הייתה בי אמונה, אבל הכל מתפוגג, לא יודע כמה מה קורה..

אני כל כך צריך תמריץ להמשיך הלאה.. אני צריך "מישהו לרוץ איתו" (כמה שנשמע פואטי ומטומטמם)... לא יודע, אולי מצאתי את התמריץ הזה, או ששוב פעם, כמו תמיד- לא מצאתי אותו..

מה שהגניב אותי לגמרי, זה שהחיים מלאים בתזמונים מטורפים, ודווקא כשהכל נופל ובורח לך בין הידיים, פתאום אתה מתחיל להבין ולקבל דברים.. הכוונה שלי שדווקא כשהכל גרוע, מזופת, ירוד, נמוך, הרוס ומקולל, אתה חושב על דברים שמעבר לכל הכעס, אתה חושב על הדברים הכי קטנים שגרמו לך להיות מאושר, גם אם לשניות, ואז, רק אז, אתה לומד להעריך אותם... טיפת חיוביות מותר לי, לא?

בן אדם חכם אמר פעם ש""אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך בחזרה" (פרידריך ניטשה)... מה אני אגיד לכם- את התהום, אני רואה כבר הרבה מאוד זמן.. אני רק מקווה שהיא לא תביט בי חזרה..

נ.ב.

רגעים קטנים של אושר:

- סעיף כלבה 1: לחזור כועס הביתה אחרי שלא הלכתי לבצפר, ולראות את הכלבה שלי שמחה שחזרתי, כאילו היא מרגישה שהחזה שלי מתפוצץ מרוב כעס.. איך אפשר שלא לשחרר לה חיוך קטן וכמה ליטופים?

- לדבר בטלפון עם אנשים שעושים לך טוב.. אתמול במקרה היו שתי שיחות, ובאמת שיצאתי בהרגשה טובה... תודה

- לדעת שגם אם אני הכי מרוחק מהמשפחה בעולם, יש לי חברים שהם יותר ממשפחה

- להבין את הכל, ולדעת שתמיד יש משהו טוב מעבר לאופק (ואז לחזור ולכעוס על משהו אחר.. חח החיים יפים, אה?)

- לגלות שהנס קפה יצא טעים על הבוקר, ואז, בין הצעקות של אמא שלי על זה שאני מאחר, לקחת לגימה ולדעת שעוד יש דברים שמרגיעים אותי למרות הכל

- לצאת החוצה, באמצע הגשם, באמצע הכל, לגינה שלי [ סיפור לפעם אחרת.. אל תדאגו אני עדיין גבר גבר, רק שיש לי גינה חח], ולראות שגם אם הכל מסביב נובל והכל מלא בוץ שמכסה את המשטח החי שפעם היה שם, הגינה שלי פורחת, ואפילו יפה..

- לדעת, ולדעת את זה טוב, שלא רחוק השלב שאני אעמוד ברשות עצמי- בלי צעקות, בלי ריבים, בלי התאכזבויות.. רק אני והחיים [והמפקד הבן זונה שיקרע אותי בטירונות חח.. טוב, לפחות זה לא אמא]

- סעיף כלבה 2: להסתכל על הכלבה שלי, ולדעת שכלבים הם יותר אנושיים ותמימים משאי פעם כל בני האדם שאני מכיר יוכלו להיות.. מצורפת תמונה של הכלבה והנעל שלי להמחשה