מיומנו של רופא צעיר. על רופאים, חולים וחיות אחרות

אין לי מילים להביע את צערי על הזנחתך. באמת. בושה לי. שלושה בתי חולים שונים הספקתי לראות בחודשיים ויש לי את החוצפה לטעון שחסרים לי חומרים. שיבש המעיין ?

אבל מה נעשה וכך הם פני הדברים. הרי כבר הגדרתי מראש, אני אינני איש של מילים אלא איש של סיפורים. לא התברכתי ביכולת לתאר חדר מיון ריק, 3 מיטות עם סדיני נייר לבנים מתכלים, אחות שמשחקת במשחק אינטרנטי מכלה תאים מוחיים, ועוד רופא משתלם נאנח בהשלמה עם החיים הקשים ומחפש תחומי עניין באינטרנט לפחות כדי להעביר את מועקת הרמאדאן מבטנו (או שמא ראשו). הנה, תיאור כזה השכיב את הקורא האחרון שלי לישון, או לפחות לקריאת חופן הדעות של הבלוגרים השווים יותר באינטרנט לגבי מוצרי טוויסטד למיניהם (למה רק לבנות ? למה שלא ישלחו לבלוגרים בנים נגיד מכונית פעם בחודש, רק לחודש נסיעת מבחן. ואז בסוף החודש נביע את דעתנו. לא רעיון טוב ?).

ובכל זאת, לא כל יום משופע בחסרונם של חולים. שלא לדבר על הזרם הבלתי פוסק של תלונות מבני משפחה/חברים על בדיקות דם/מחלות/טרוניות למיניהם. כמובן שזוהי חרב פיפיות, כיוון שכאשר אין להם כלום הם מתלוננים, ואילו כאשר בדיקת דם תמימה מגלה נתונים שמעוררים בי חלחלה וגורעים שינה מעלי הם טוענים בתמימות: אבל לי זה לא מפריע, אני באמת לא רוצה ללכת לרופא. ואז יש את הרצון לגרום להם להתחיל להתייחס לעצמם ברצינות מצד אחד ומצד שני לא לגרום לפאניקה שכונתית. אכן, תמונות קשות.

וחוץ מזה, כפי שדווח בתגובות לצופים נזעמים (מסתבר, יומני הלא-מקבל-מספיק-תשומת-לב, שיש באמת שניים שלושה שעדיין מרפרפים בין שני דפיך), חלה תפנית כלשהי, אם ננסה להיות זהירים, נשלב אצבעות (כן, אני יודע שזה מנהג נוצרי, אבל במצבים מסוימים מנסים את כל מה שיש), נדפוק על עץ (כנ"ל) ו...שיט, חסר לי מנהג יהודי טוב לרפואה. טוב, אולי בגלל אמירת חז"ל 'אין מזל לישראל' הם לא הרחיבו דבר בנושא. תפנית במה, אתה שואל ? אלא במה. מה הכי מטריד את הזכר הדתי הממוצע, בגיל המתאים ובמצב המשפחתי המושמץ כל כך לאחרונה, הרווק ? – האפשרות שאולי השנה תוסר אימת ההגמוניה הנוראית של מכבי תל אביב ממפת הכדורסל הישראלית, רק כדי לפנות את מקומה לקבוצות אחרות, מרשימות יותר (אם מישהו לא יודע למי הכוונה, כנראה שהוא כבר מתחיל להתעצבן על הפוסט ולפנות אל עבר החלק העליון של המסך, בכיוון שורת הכתובת). בסדר, בסדר, זה באמת מטריד אבל כמובן שהתכוונתי לקטע הזוגי. אז זהו, יש מישהי. נראה איך יתפתח. אני שומר על אופטימיות זהירה. נכון לעכשיו היא עסוקה יותר ממני (כן, יותר ממני. טוב היא לא עובדת שתי לילות בשבוע אבל יותר מאוחר כל יום. והיא גם מרוויחה כסף אמיתי ולא נדבות של שכר מינימום), מה שמאפשר לי לקיים את השעות הבלתי סבירות בעליל שלי ועוד להתנשא עליה שהיא לא מתקשרת ולא מופיעה... אח, כמה שבנים יכולים להיות תלותיים... זהו. את ההשתפכות אני אשאיר בשבילה (כידוע, לגבר נתון יש X רגשות ליום, הוא יכול לבזבז אותם על הפוסט או על המקסימה, אך לעולם לא על שניהם).

סליחה, הפסקה קטנה. בת 34, כאבי בטן מזה יומיים עם עצירות קלה. לקחנו בדיקות דם, בדקנו, נמתין לתוצאות. חזרה אלינו.

ועל העבודה עצמה מה אפשר לומר ? אני חייב להודות שלא נעים כל כך לעבוד בחגים. לא תורגלתי בזה וזה נחת עלי כרעם ביום בהיר לעבוד בערב יום כיפורים וגם במוצאו (על מה אני מתלונן, ביום כיפור עצמו לא צמתי ?)

אני מוצא קצת מן המשותף ביני ובין בני דודי הרופאים המוסלמים. שנינו לא יכולים לאכול בשהותנו במיון, ושנינו מחכים עד סוף יום העבודה, אני בגלל שאסור לי לאכול מחוץ לסוכה והוא בגלל שאסור לו לאכול בכלל. מי אמר שאי אפשר למצוא מכנה משותף בין דתי ?

ורק סיפור אחד חביב מלפני כמה ימים. היה זה בוקר נעים וצלול, והמיון היה ריק, כך שכשראיתי חולה בודד יושב לו שם, התיישבתי לי לשיחת רעים. כמובן שהשיחה התגלגלה לה לבעיותיו הרפואיות (כמה מעצבנים אם החולים האלה, ברגע שהם חולים לא מעניין אותם כלום חוץ מהמחלה, ובמיוחד כשהם מדברים עם חלוק לבן). על כל פנים, מסתבר שהוא גבר מבוגר בשנות השבעים לחייו עם כאבים בחזה. בעוד אני חש את הדופק שלי עולה קמעה הוא ממשיך לומר שהכאבים האלה קיימים כבר שלושה ימים. כלל ידוע הוא, כאבים שממשיכים שלושה ימים יוכלו להמשיך עוד חמש דקות. נרגעתי. ובכן, מסתבר שהוא אכל במסעדה והורעל. כן, הורעל. הוא חש בזאת בגלל שהוא הרגיש יובש בשפתיים ועל כן הוא שתה הרבה והשתין הרבה. כן, יש לו סוכרת אבל זה לא קשור לעניין. הוא בטוח בכך. על כל פנים, נראה שזו לא פעם ראשונה בשבילו שמתנקשים בחייו. הוא חווה כבר התעללות דומה כשהכביסה שלו חזרה מהמכבסה מוכתמת והרי ברור שהגורם לכך הוא בני משפחתו שחפצים בירושה שאביו הוריש להם. אביו שהרוויח כסף זה ביושר מאוצרותיו של אלכסנדר מוקדון (המצביא במקור).

אינני מאלה המאמינים שסכיזופרן לא עשוי לעבור התקף לב ועל כן הוא עבר את הבירור הפיזי המלא, שהיה כמובן תקין, ולאחר מכן נפגש באינטימיות עם הפסיכיאטרית החביבה שהתרשמה כי זהו איש מבוגר ונחמד שבחר להמציא לו עולם דלוזיונלי (מלשון מחשבות שווא) מקביל ולא מזיק. כל אחד והקטע שלו.

יום טוב ואני מבטיח לנסות להקדיש קצת יותר תשומי.