http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710הצצה אל תוך ראשו של קרטר מ ER, ביקור בחדר הרופאים של הרמב"ם או סתם ניסיון להתחקות אחרי קו החשיבה המופרך של רופא אחרי 24 שעות תורנות. מיועד לאוהבי דם יזע ודמעות אבל עשוי לערב גם דיונים אתיים-אינטלקטואליים (מבטיח לא יותר מדי)heCopyright 2026 היפוקרטס. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=9102034<div align="right" dir="rtl"> השעה 9 בערב, 30.4.08, ערב יום השואה. כיביתי את הטלויזיה. ראיתי את ששת משיאי המשואות. כולם בני שבעים-שמונים, אנשים שהיו ילדים ובני נוער כשפרצה המלחמה ההיא (ניצולי השואה לעולם לא יקראו לה 'שואה'. הם קוראים לה 'המלחמה'). הסיפור של כולם מתחיל ב'אבא החליט...' או 'אמא החליטה...' ופתאום אני קולט שהתקופה עוברת. התקופה בת ה 50 שנה (לערך) בה חיו אנשים שחוו את מוראות השואה כבוגרים ואספו את שרידי זהותם מתוך האפר כדי להתחיל מחדש, התקופה הזאת עוברת, לבלי שוב. ניצולי השואה של היום הם ארכיטקטים של בתי חולים, סמח"טים במלחמת לבנון, והשפה הראשונה שלהם היא לא אחרת מאשר העברית. אצלי, המעבר הזה מתמצה בשני דורות. הדור של סבתא והדור של אבא. הדור של האישה האמיצה ילידת 1914, שהגניבה שני ילדים מהגטו תחת זהויות אריות מזויפות, וברחה דרך מספר ארצות, רק כדי להיתפס ולהישלח עם המשלוחים האחרונים של הונגריה. ושם, על אף הכול, וכנגד כל הסיכויים, הצליחה להחזיק את אותם שני ילדים חצי שנה באושוויץ. ולע</div>Wed, 30 Apr 2008 21:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=9102034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=9102034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=6971358<div align="right" dir="rtl">כחצי שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהתיישבתי מולך. מה קרה באותה שנה ? אני מנסה לחפור אחורה ומגיע אל התשובה. שקעתי. אחרי חצי השנה הראשונה של העבודה, עם חוויות חדשות, תורנויות ארוכות ומעיקות, חולים קשים וקלים, חורף קר ומאתגר... פתאום התיישרתי. התורנויות הפכו לקצרות יותר, למדתי קצת על איך לנהל חולה, הפסקתי להתלהב מכל פעם שאני מדביק לילד את החתך הקבוע על הסנטר מהנפילה אחרי שהוא התנגש במדרגה (סיפור קבוע, כל ערב). בדרך התחלתי להתאפס על הכיוון המקצועי שלי, סיימתי שלב, קיבלתי רישיון, עבדתי קצת במעבדה... יצאתי פה ושם... ועכשיו, פתאום, נרגע הכל. שלב שבין לבין, מצב שבאופן קבוע אני מוצא את עצמי עם קצת זמן על הידיים ומתיישב, כאילו מעצמי, מול המחשב. והעולם הרפואי לא קופא על שמריו. לאחרונה שמענו על ההזהרות החדשות בדבר החסר ברופאים. מסתבר שהאמא הפולניה כבר לא כל כך בעד בן רופא (אמי שלי מעולם לא השתגעה על המקצוע...) וההיי טק כובש לו בית ספר לרפואה אחד אחרי השני לשורותיו. החסר ברופאים שהיה אמור לקרות זה מכבר נדחה בשל עליית הרופאים מגילאי הביניים מארצות חבר העמים, ואילו כעת, עם הזדקנותם, מצפים ראשי מער</div>Sun, 15 Jul 2007 13:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=6971358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=6971358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5392361<div align="right" dir="rtl">השעה היתה 0100. והתאריך היה ה 1.2.2007. אלה היו משמעותיים. לא מזמן חוקקה הכנסת חוק המגביל את שעות פתיחת הבארים עד השעה 1 לפנות בוקר, והחוק נכנס לתוקפו היום. מאות בליינים יושלכו בעוד מספר דקות אל מחוץ לבאר, ידשדשו אל מכוניותיהם, יחפשו את המתג המפעיל את המגבים. חלקם ימצאו את מכוניתם וחלקם לא, חלקם ימצאו את המתג וחלקם לא. כמה מאלה יתניעו את הרכב ויצאו אל הדרך כשרמת האלכוהול בדמם מקסימלית. האלכוהול עושה את שלו, וגשמי הזלעפות של פברואר את שלהם...אחרון הילדים הסובלים מקלקולי קיבה שרופא המשפחה שלהם חשד בדלקת התוספתן, הרי היא האפנדיציטיס, עבר את בדיקתי. כרגיל, הם יטופלו בנוזלים ונוגדי הקאות ונבדוק את שלומם שוב בבוקר.התכוננתי. 0130. הטלפון השנוא ממרכז חדר המיון מצלצל. אף אחד לא רץ להרימו. אחות אחת מגלגלת עיניים והסטאז'ר פולט אנחה. הלכה עוד שעת שינה. לבסוף, האחות האחראית ניגשת, מפברקת עליצות ושואלת: מדא ! מה שלומכם ? ממתינה שלש שניות. איך הלחץ דם ? אהה, זכוכית מנופצת, לא חגר חגורה, אין כריות אויר. סוגרת את הטלפון. רפאל, יש עבודה ! תאונת דרכים: בן 20 התנגש במכונית בה נסעו זוג צעיר. בין ה 20 נהר</div>Tue, 05 Dec 2006 03:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5392361http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=5392361http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5314514<div align="right" dir="rtl">כמובן, בפרפרזה על המשפט הידוע. אכן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. טוב, בל נגזים. היה קשר, היתה נסיקה, אבל לא הצלחנו לשמור על גובה ושכחנו לתדלק, כך שנגמר הדלק... עד כאן מטפורות מתחומים שאני לא מבין בהם. אז אולי פתאום תהיה הקלה כלשהי על חשבון הסלולר שלי, וכן על הוצאות דלק. מצד שני, אולי אצרוך יותר סרטי וידיאו (מה עוד שקניתי בדיוק רמקול בשביל שעת הסרט בזמן ה TREADMILL. ומה חדש בבית החולים ? הימים חולפים ונראה שבלי משים אני לומד להיות רופא קצת יותר טוב. טיפה. אתמול פנתה אלינו בחורה צעירה שבלעה (לדבריה) מאה כדורי אספירין. אני לא ממליץ. אם כבר להתאבד, יש דרכים טובות ומהירות יותר. מפאת סיבות אתיות אני מעדיף שלא לפרט את הדרכים הטובות כי אם את הטובות פחות. אקמול לדוגמא היא דרך גרועה למות. הוא פוגע בכבד באופן קשה ובלתי הפיך, דבר שלא בהכרח גורם למוות (לפחות לא בטווח הקצר) אך כן פוגע בתפקוד המוחי, נטייה לדימומים בכל הגוף, גרד, צהבת ועוד. אה, כן, הערה קטנה: זה מכבר החלטתי להקדיש בבלוג צנוע זה כמה מילות הדרכה לחולה הממוצע. סתם כמה טיפים על איך להתנהג, מה לדבר ולאן לפנות כשבאים לרו</div>Wed, 22 Nov 2006 01:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5314514http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=5314514http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5206913<div align="right" dir="rtl">אכן, כן, היפו סוף סוף עשה מילואים ! אם הייתי יותר בקיא בנבכי הבלוגיה הייתי שולח קישור ישירות אל הקטע בו אני מתוודה על כך שאני כמעט ולא עושה בכלל מילואים, ושלא ברצוני. זה מופיע אי אז בעבר בלוגי אבל מה לנו כי נשלח אנשים כה משעוממים שנחתו אצלי לקטע שהוא לא רק משעמם אלא גם לא מועדכן. במקרה שלא ברחתם עד רגע זה... אז זהו. כעבור אי אלו חודשים של עבדות רצופה, בה אי אפשר אפילו להכתיר את ימי שישבת לימי מנוחה יען כי ברובם עבדתי (למי יש כתף פנויה לבכות עליה?) הגעתי לי למילואים. מסתבר שהצבא אכן נזכר שה' לא עשה מילואים לאחרונה ושלא יזיק לו לתעל אותו כתורן (רופא בצהל) בספינה הטובעת המתקרת בפני עצמה צבא הגנה לישראל. אלק הגנה. אז זהו, שלחו אותי לשבוע קורס ATLS שזה במילים פשוטות איך לא להרוג פצועים בשטח. קורס חביב לכל הדעות, כולל כל מיני חובשים שהתנדבו לעבור תחת שבטם של מאפרים סמי מקצועיים ולשרבט על מצחם סכינים למיניהם ובצווארם דימומים גרוסטקיים למראה. בקיצור, גם לזה צבאנו היקר מצא ראשי תיבות - נפג"מ - נפגע מדומה. ואני שואל, עד מתי ? אז הגענו כל בוקר, למדנו כמה שיעורים, הרגנו כמה חולים. הכל טוב. </div>Sat, 04 Nov 2006 19:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5206913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=5206913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5132557<div align="right" dir="rtl">למה זה קרה לי, לא ברור. דווקא אתמול, דווקא בתורנות מיון שלי, דווקא אז היה צריך לצאת הסיפור הזה עם השפעת. תוך דקה פחות או יותר חדר המיון התמלא בכל מיני ארחי פרחי שיצא להם לעבור חיסון אתמול או שלשום ולמשך יום יומיים הרגישו לא טוב (אבל אמרו לך שיש כזאת תופעת לוואי למשך יומיים, לא ? - אה, לא זוכרת...) ועכשיו הם מודאגים שהם הולכים למות. בפורומים הרפואיים מסתובבת בורסת הימורים לגבי הגורמים למקרי המוות האלו. היום בחדשות ראיתי קטע ענק. אחד מהשכנים של אחד מהנפטרים מספר לפי תומו שהאיש היה בריא לגמרי, וזה נכון שהוא עשה צינתור לפני כמה חודשים אבל זה לא סיבוך של הצינתור. מי גאון של אמא ? בן אדם ממוצע שעובר חיסון שפעת שייך בדרך כלל לשתי קטגוריות (ואולי יותר ששכחתי): עובד בריאות (אולי יותר נכון לומר עבד בריאות, אבל לא היה לי כח לקחת בעצמי) או גיל מבוגר. בגיל המבוגר, מה נעשה, יש נטייה למחלות שונות ומשונות. ובמיוחד, במיוחד, אדם שעבר צינתור לפני חודשיים, מן הסתם עבר אותו בגלל סיבה כלשהי, בדרך כלל מחלת לב (כן, רפואה להדיוטות ברמה הכי בסיסית). לא הצינתור הוא שיסבך את החולה כי אם כך היה לא היינו מבצ</div>Tue, 24 Oct 2006 00:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5132557http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=5132557http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5049379<div align="right" dir="rtl"> אין לי מילים להביע את צערי על הזנחתך. באמת. בושה לי. שלושה בתי חולים שונים הספקתי לראות בחודשיים ויש לי את החוצפה לטעון שחסרים לי חומרים. שיבש המעיין ? אבל מה נעשה וכך הם פני הדברים. הרי כבר הגדרתי מראש, אני אינני איש של מילים אלא איש של סיפורים. לא התברכתי ביכולת לתאר חדר מיון ריק, 3 מיטות עם סדיני נייר לבנים מתכלים, אחות שמשחקת במשחק אינטרנטי מכלה תאים מוחיים, ועוד רופא משתלם נאנח בהשלמה עם החיים הקשים ומחפש תחומי עניין באינטרנט לפחות כדי להעביר את מועקת הרמאדאן מבטנו (או שמא ראשו). הנה, תיאור כזה השכיב את הקורא האחרון שלי לישון, או לפחות לקריאת חופן הדעות של הבלוגרים השווים יותר באינטרנט לגבי מוצרי טוויסטד למיניהם (למה רק לבנות ? למה שלא ישלחו לבלוגרים בנים נגיד מכונית פעם בחודש, רק לחודש נסיעת מבחן. ואז בסוף החודש נביע את דעתנו. לא רעיון טוב ?). ובכל זאת, לא כל יום משופע בחסרונם של חולים. שלא לדבר על הזרם הבלתי פוסק של תלונות מבני משפחה/חברים על בדיקות דם/מחלות/טרוניות למיניהם. כמובן שזוהי חרב פיפיות, כיוון שכאשר אין להם כלום הם מתלוננים, ואילו כאשר בדיקת דם תמימה מגלה נתונים ש</div>Thu, 12 Oct 2006 10:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=5049379http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=5049379http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=4624346<div align="right" dir="rtl">אין כל דרך להתחמק מהמציאות שמכל עברינו. אנחנו במלחמה. אולי, רק אולי, תיכנס לתוקפה הפסקת האש, ואולי נוכל לקוות לעוד כמה ימי שקט. עד המאורע הבא. בינתיים נותר לי רק לסכם כמה מהחוויות שלי, האישיות והמקצועיות, לעת הזו. לפני אי אלו שנים, כשעוד הייתי בתחילת ראשית הקריירה כסטודנט לרפואה, נשלפתי, כנגד רצוני ואף כנגד נסיונותיי לבטל את רוע הגזירה, מיחידת המילואים אליה הייתי שייך. זו היתה יחידה מופלאה שהיתה מורכבת מחיילים בנישים (בני ישיבות, תלמידי ההסדר בוגרי הצבא) ומלוחמי חלק מיחידות העילית של צהל. השירות ביחידה זו היה מרתק כיוון שהאוכלוסיה המשרתת בה היתה ברמה אישית גבוהה ביותר, מוטיבציית שירות בשמים ומקצועיות לעילא. נוסף על כך, רבים מהחברים מישיבות ההסדר היו מוכרים לי ויחסי החברות היו מיידיים. ויותר מכל, היה החיבור היפה שבין אוכלוסיית הדתיים והחילונים, חיבור שהיה טוב בהרבה משהיה במהלך השירות הסדיר בו ההתנגשויות היו מרובות וברובם תוצר של הורמונים משתוללים של מי שבקושי עברו את גיל העשרה. ומהיחידה הזו, בעל כורחי, חיל הרפואה משך אותי ליחידה מיוחדת לסטודנטים לרפואה שמטרתה העיקרית היא בעצם לא לשרת</div>Sun, 13 Aug 2006 22:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=4624346http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=4624346http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=4513678<div align="right" dir="rtl">לבלוגי היקר שלום. עבר יותר משבוע מפגישתנו האחרונה. זאת לרגל תקופה מעט משונה שעברה עלי בזמן זה. איתרע מזלי וקרה המקרה ואחראי המשמרות של המחלקה שתה משהו בזמן שהוא שיבץ אותי לתורנויות. יצא שבשבועיים הראשונים של החודש הייתי תורן אך ורק פעם אחת ובשבועיים האחרונים 6 פעמים בלבד. 8 הימים האחרונים היו בסימן יום כן יום לא. יום כן תורנות - יום אחרי תורנות. האפקט היה דומה לזה של תייר שנסע משבדיה לתאילנד וחזר. ג'ט לג בלשון המעטה. הגעתי ליום שישי בלי שמץ של תחושה ששבת למחרת. לא שזה שינה הרבה כי הייתי בשבת בבית חולים ואכן העבודה היא פחות או יותר אותו דבר. חוץ ממוצאי שבת. מוצאי שבת בבית חולים, ובעיקר במיון, הוא סוג של יצירה נפרדת ביקום. אם חזל אמרו ש 10 דברים נבראו ערב שבת בין השמשות והם כוללים לדוגמא את פי הארץ שבלעה את קרח וחבורתו, או את קשתו של נח (זה מהתיבה), ראוי להוסיף להם את מוצאי השבת במיון. לאחר שבת שנראית שקטה לחלוטין (לא רק דתיים, גם חילונים מעדיפים לא ללכת בשבת לבית חולים כי זה קמעה מדכא. האמת, אני לגמרי מאחוריהם. זה מאוד מדכא ללכת בשבת לבית חולים. בדוק.) מתחילים לטפטף להם לקראת צאת השב</div>Sun, 30 Jul 2006 22:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=4513678http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=4513678http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=4440478<div align="right" dir="rtl">פוליאנה. מעטים המקרים שבהם אתה שב הביתה ומהרהר ודואג. בשלב מסויים לומדים לשים חיץ בין החיים האישיים ובין המחלקה. אבל לעתים, מדי פעם, צץ חולה מסויים שנוגע בך, שמעורר בך משהו שחשבת שכבה. פוליאנה היא אשה בת 79. היא הסבתא שכל אחד מאיתנו חלם עליה. שיער שיבה, גוף פרג'ילי (שברירי בלעז) וחוש הומור שלא יודע שובעה. ואותה אני מכיר כבר כמעט שבוע. היא הגיעה אלינו אחרי שבילתה כבר שבוע בטיפול הנמרץ, מחוברת למכשירים מכל עבר. ועדיין, מחייכת, מבודחת. היא היתה בריאה עד שמצאו לה סרטן במעי הגס. סרטני המעי הגס נחשבים 'סרטנים טובים'. רבים מהם מגיבים לטיפול ונותנים לחולה עוד כמה שנים טובות. אלה הם הנתונים על התמותה. התחלואה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. כאשר הסרטן נמצא בתחילת המעי הגס הטיפול יחסית פשוט - כריתה, כמותרפיה, והמתנה מורטת עצבים שהסרטן לא יחזור. לעומת זאת, כאשר הוא בקצה המעי הגס יש פגיעה בתפקודו של החולה. לעתים הוא לא יוכל להשתמש בעתיד בשירותים באופן הרגיל. זו לגמרי לא גזירת מוות, אך ישנן השלכות. אצלה הסרטן היה בקצה המעי והיא אכן נזקקת לשקית לצורך הוצאת הצרכים. אבל היא עדיין מבודחת, מחוייכת.</div>Thu, 20 Jul 2006 21:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (היפוקרטס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=240710&blogcode=4440478http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=240710&blog=4440478