אז זהו...עברנו את מסיבת הסיום
האירוע האחרון בהחלט שכל השכבה נוכחים בו..
היה מדהים פשוט, מופע ענק
המון פישולים ולא קרוב למה שהלך לנו בחזרות, אבל מופע ענק
האדרנלין כשנמצאים על הבמה והתגובה הכיפית של הקהל כשאתה מדבר והם מגיבים בצחוק רועם.
אחח היה כיף :)
אז ימי הדוקטורית שמבאחנת התקפי חרמנות עם מבטא גרמני שלי עברו, ואני אתגעגע כללל כך
אבל זה עוד לא הכה בי
אז תנו לי להנות מה"כמעט סוף" של הלימודים שלי. וואו אפילו מוזר להגיד את זה :|
אחרי המסיבה נסענו לאפטר בכינרת עם כל השכבה. אחרי כמה שוטים התמזגנו כולנו כמו חברים טובים,
עד הבוקר שאז היו כמה בעיות [מגדל העמק אחרי הכל..כן אם אתם שואלים את עצמכם אני מתביישת],
אבל הסתדר..אני מניחה.
בקיצור נגמרה לה תקופה, ותבוא חדשה ואף טובה יותר :)
[חכו לפוסט שאני באמת קולטת שסיימנו ושופכת פה את ליבי בבכי, הוא יבוא]
ועכשיו לנושא אחר.
משהו שהביא לחיים שלי אור שממלא אותי כל בוקר מחדש במשך חצי השנה האחרונה.
חצי שנה..באמת עבר כל כך הרבה זמן?
נדמה כאילו רק אתמול ראיתי אותך יושב שם ומסתכל עלי, בכיסא הזה
מצחיק שנראית לי כל כך אחר, מרוחק וקר
כל כך מצחיק לחשוב על זה. אחר כך הבעיטה הקטנה בטוסיק,
ואז התארים- הראשון והשני, זוכר? :)
הלילה ..והבוקר
אוח הבוקר.. אתה, אני, הערסל והגיטרה. אתה שר 'תגידי' בפעם הראשונה בקולך המתוק,
מסתכל עלי כמו שאיש מעולם לא הסתכל עלי. המבט החודר שלך סקר את נשמתי דרך העיניים עוד אז.
מחבק אותי, מחבק כאילו אנחנו מכירים שנים.
הטלפונים הארוכים בלילות, ההתרגשות והציפיה
הריתוק שמשך אותי באף שבועיים בלי לראותך, והרגע שלא אשכח לעולם בו הוא נגמר וירדתי מהאוטובוס בתחנה למראך מחייך. כמה קרובה הרגשתי אליך, עוד מאז
כמה מובכת הייתי, כמה קטנה כנגדך. לא להגיד את המילה הלא נכונה, לסדר את השיער.. כמה ילדותית הרגשתי, כמה מוסמקת.
אני זוכרת את התמימות הזו, כמו ילדה שמעולם לא חוותה את נשיקתה הראשונה.
עלתה בי ההתרגשות כשהרחתי את הריח שלך וידעתי שאתה קרוב, כששמעתי את צעדיך. מדהים אותי לראות כמה התבגרתי בזכותך.
כמה חומות הורדתי מעצמי, לימדת אותי לאהוב שוב, לאהוב באמת. כיום אני מרגישה שאתה האדם הכי קרוב אלי בכל העולם הזה. אני מדברת איתך על הכל, מספרת לך כל מחשבה שעולה בראשי, ויודעת שתבין.
מסתכלת עליך ולא רוצה להפסיק.
שגיא שלי, אני בוכה כאשר אני כותבת מילים אלה. טוב לי, טוב לי איתך כל כך.
מעולם לא ידעתי שיש בעולם הזה מישהו שידע להרגיע אותי ובאמת להבין אותי. להכנס לראש שלי כל כך עמוק ולדעת בדיוק מה לעשות. נכון, לא תמיד זה פועל- אך זה הקסם.
אני מגלה משהו חדש בכל פעם שאני מסתכלת בפניך. אני מגלה את נקודת החן על אוזנך השמאלית, את כתם הלידה שיש לך בין הגב את הבטן, קצת מתחת לבית השחי.
את העובדה שהאוזניים שלך נהיות אדומות בכל פעם שאתה מתעצבן, ואת העיניים שלך שחודרות אלי כמו חץ בכל פעם שאנחנו מדברים.
מעולם, שגיא שלי
מעולם לא הייתי מאושרת כמו שאני כשאני חושבת ויודעת שאתה שם, ותהיה שם.
זה לא סוד שאני רוצה לבלות איתך את שארית חיי, אבל בתקופה האחרונה אני יודעת את זה יותר מתמיד.
אני אוהבת אותך ואני אצעק את זה מההר הגבוה ביותר בעולם.
חצי שנה גרמת לי אושר בעצם היותך קיים בלבד, ובעצם היותך איתי, אתה גורם לי להרגיש שמחה באופן שמעולם לא חשבתי שיכולה למלא אותי כל כך.
כל עוד אתה כאן, כלום לא חשוב. הכל נעלם, יש רק אותי ואותך.
כל מה שאכתוב לא יספיק, אז אני אסיים
ואת השאר תראה בעיני כשתחזור בשבוע הבא ותגרום לי להסחף מהרגליים כמו שאתה עושה תמיד..
אני אוהבת אותך.
באמת שזה מטורף כמה שאני אוהבת אותך.
יום שישי ה13 [מגניב אה?]
לכו לתפוס ערפד או משהו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: