ט'ו באב, 8 חודשים
i've got some catching up to do
לא שבאמת היינו יחד בימים אלה.. שגיא חטף ריתוק שהיינו בטוחים שיהיה לפחות ל28 ימים ובגלל
שהוא חייל כל כך טוב והמפ' אוהבת אותו במיוחד [כן זה מעצבן אותי] הוא קיבל רק 5 (:
הם עדיין נפלו דווקא על הימים האלה אבל מה אני יכולה להגיד..
משתווה להיות סקסי 
אז קצת כיפרנו כשבאתי לבקר אותו בבסיס ביום שישי, יום לפני ט'ו באב. נפגשנו רק לשעתיים בערך
אבל גם הן היו מרעננות ו..אתם יודעים, נותנות עוד איזה פוש לעבור תשבוע הזה בנפרד עם כמה שפחות
באסה. במיוחד עכשיו, כשהוא חוזר ביום שלישי ונוסע חזרה בחמישי לעוד שבוע. צבא זה זין -_-
מדהים שלי, אוויר שלי.
אני יכולה לכתוב מגילות על גבי מגילות שרק ינסו לתאר מחצית מכמה שאני באמת אוהבת אותך.
כרגע, אני רק אודה לך מכל אטום שזועק בגופי על כך שאתה קיים
אני חושבת שזה די ממצה את הכל.
זה רשמי. נמאס לי מהבלוג.
כאילו, ממש לא נמאס לי. להפך,אפילו יש לי תצורך הזה לכתוב
אבל קורה לי עכשיו כלכך הרבה, וכלכך הרבה משתנה. אני מתחילה לשקול יותר מדי מה לכתוב ומה לא,
פוסט אחד הולך לי על עשרות מחיקות של 'מה אישי מדי ומה לא'.
מה גם מצב התגובות בקאנטים אז שמעו...תאכלס
זה חשוב. כך או כך זה חשוב. יש משהו בלכתוב במקום כלכך ציבורי. אתה רוצה שישמעו מה שיש לך להגיד
שיצחקו מזה או יתרגשו מזה או יעשו עם זה מה שהם רוצים, העיקר שיקראו את זה.
בדיוק כמו לעשות מוזיקה.
אם הייתי רוצה בלוג בשבילי נטו הייתי עושה אותו אנונימי, למרות שאפילו אז התגובות היו חשובות לי,
רק קצת יותר בקטע של מה לעזאזל אני עושה במצב שאני נמצאת בו, וכאלה.
ההשקעה שלי ירדה בגלל זה נראה לי.
אבל אני אוהבת לכתוב, אני טובה בזה. זה עוזר לי וזה נחמד לי וזה טוב לי, ולפעמים זה אפילו חוסך לי
במבוכה של לומר את מה שאני כותבת פנים מול פנים, כי כל מי שאני כותבת לו, יודע.
אז נראה. או שאני יכתוב פעם ב.., או שהפוסט הזה לא ישנה כלום או שאני יפסיק לכתוב בכלל.
בינתיים, וויש מי לאק במעבר שלי לשגיא.
או ששכחתי לציין את זה? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: