צער רב הצטערתי כששמעתי שדבורה עומר הלכה בשבוע שעבר לעולמה. היא הייתה בת שמונים, אבל משום מה היה נדמה לי שהיא צעירה בהרבה - כאילו שאני בגרתי ואף זקנתי מאז שקראתי את ספרי הילדים שלה, אבל היא נשארה בגיל שבו הייתה כשכתבה אותם.
ואיך שאהבתי את הספרים שלה. דפי תמר, כמובן, בראש ובראשונה; אפילו כשנודע לי, עם השנים, שחיי הקיבוץ לא היו רק-נפלאים, המשכתי לאהוב את הילדה תמר המתעדת אותם ביומנה. כמובן גם את שרה גיבורת ניל"י והבכור לבית אב"י, ואת צוללים קדימה, שהתפרסם בהמשכים בהארץ שלנו; ואני עוד זוכרת את קוצר הרוח שבו חיכיתי לגיליון השבועי התורן, וגם את הדפדוף המהיר שלי בתוכו בחיפוש אחר הפרק החדש. והיו גם ספרים נוספים שאותם כבר לא הכרתי, כי גדלתי בינתיים.
אבל לא פחות מכל הנ"ל ישנם הסיפורונים שדבורה עומר כתבה לקטנטנים. לאלה התוודעתי כבר כשלא הייתי ילדה - כשהקראתי אותם לאחיינים שלי, ואחר כך גם לילדים שלי. על הנשיקה שהלכה לאיבוד, ועל הכלב טוֹפי שכולם כועסים עליו בגלל שהשתובב, ועל הילד צוּצוֹן שסירב ללכת לגנון כי רצה שכל יום יהיה שבת או יומולדת. ועוד רבים, רבים אחרים.
לא ברור לי אם הילדים של היום עדיין קשורים לספריה כמו שהיו הילדים בני דורי. אבל, לפחות בשבילי, על אף שדבורה עומר כבר איננה, הדמויות שלה ממשיכות לחיות: תמר הקטנה עדיין טווה את דיווחיה ביומנה, והנשיקה הולכת כל ערב לאיבוד ואז נמצאת שוב, לשמחת לב כולם, והכלב טוֹפי מוסיף ומכרסם חוטי חשמל מתחת למיטה ולכן כועסים עליו אבל גם מקפידים לאהוב אותו, שהרי רק את מעשיו השובבים לא אוהבים; וגם הילד צוּצוֹן נאלץ לוותר כל פעם מחדש על לוח השנה הדמיוני שלו - וכך הוא נשאר בָּרָצוֹן, ואז הוא הולך לגנון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.