אני נורא מתרגשת וברצוני לומר כמה דברי סיכום..
דיי דפוק מצידי אבל אני במצב רוח ספק מפחיד ספק משעשע..והתגעגעתי לכתיבה.
אפשר לומר שלפני שנה נולדתי, נולדה אלינה החדשה-
בעלת תפיסת העולם הפחות יחודית,
בעלת היכולת לבטא את עצמה קצת יותר טוב,
פחות אנוכית. יותר שמה לב למה שקורה מסביב,
יותר מבינה ועם זאת רחוקה מלהבין את האנשים שמסביבי.
אותם אנשים התרבו, הכרתי המון אנשים חדשים
אבל אני לא אבין אותם לעולם.
אני שואלת את עצמי בכל יום את אותן שאילות-
כבר לא כואב לי על יודית, באמת שלא.
צובט מדי פעם..אבל מאז ומתמיד הייתי קנאית.
אי אפשר להגיד שהתמודדתי היטב עם מה שעבר עלי
ואי אפשר לומר שהשתדלתי להפריד את עצמי מהרגש.
הבגרות הנפשית העמוקה שמדי פעם מתגנבת לתוכי,
יותר איננה מאשר ישנה.
אני לא יודעת אם נהייתי אדם יותר טוב או דפוקה יותר.
המהפך שנדמה לי רוב הזמן שחל בי מאז אותו קשר כוזב-
נראה לי מגוחך. מגוחכת אני. הסקת מסקנות שגויה לרוב.
אני מגיעה לאיגי ויושבת עם כל האנשים ההם שאמנם הם נחמדים,
אבל אף אחד לא באמת שם לב שאני שם.
ואני מתבוננת בהם ומקשיבה להם מדברים ואני רוצה לברוח..
גם כשאני יושבת ממש מולה אני מרגישה שאני לא צריכה להיות שם.
אז מה בעצם חיפשתי שם? השפלה עצמית שמקורה ממני?
ואני חוזרת לשם..וכמו בכל תחום אחר בחיים שלי אני מרגישה שאין לי מה לתרום.
מרגישה ששום מילה שתצא ממני לא תשנה..
וההערכה העצמית שלי נרמסת עם כל אדם שלא מביט לעברי
ועם כל שניה שבה אני מתקיימת.
ואני כל כך רוצה שזה יעבור, שזה יפסיק.
ולא יכולה להאשים אף אחד פרט לעצמי..
ואני רוצה להיות מסוגלת לפנות לבן אדם,
ליצור קשרים, לדבר..
אני חייבת את זה לעצמי אבל כלום לא עוזר.
אני לא מסוגלת. וזה מטיל צל ענק על הקיום שלי.
הרגשה תמידית של זבל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
