בערך שנים לא הייתי פה

ותמיד אני מופתעת מחדש כמה כיף לחזור.

אני חושבת שהתקדמתי, עברתי שלב בחיים והתבגרתי, ומשום מה נחמד לי לדעת את זה.

החיים זה דבר יפה וצריך ללמוד להעריך את זה, ולפעמים שוכחים, כי בתאכלס כולנו יודעים שלהתלונן זה הרבה יותר כיף.

אני כבר לא מסתכלת על אותם דברים שהסתכלתי עליהם ולא מחפשת את אותו דבר, כי אני כבר יודעת שזה לא קיים, ולמדתי להתרגל למצב. אני מוצאת את הטוב כי האמת היא שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

הבעיה היא החוסר מוטיבציה, אני מרגישה שאני טובעת, וקשה להסתכל קדימה ולהגיד שיסתדר, כי שמסתכלים קדימה רק רואים את העומס שהולך להגיע, והטוב נשאר מאחור.

זה קשה להרגיש משהו ולדעת שזה לא ישתנה אלה יהיה רק יותר גרוע, אולי בהמשך אני אלמד להתמודד, ואולי בהמשך אני גם אנסה להנות מהכל, כי כרגע, לפעמים אני שוחכת, שוחכת לעצור ולהגיד לעצמי שהכל זה בשביל הכיף, וכשאני כן עושה את זה זה כמעט כמו מאוחר מדיי, אבל מתסכל לא פחות.

אני מאמינה שיהיה טוב

בעזרת השם P:

כשהנמלים יפסיקו להשתלט לי על הבית, כשהמבחן בהיסטוריה יגמר, כשהחדר יהיה גמור, כשאני יעשה שיעור, נסיים מערך שני והגיוסים ילכו.

ואז כל מה שנשאר זה מבחן בכימיה.

ושוב הכל מהתחלה

אבל בתאכלס לימודים זה לא כזה נורא, הכל תלוי באיך מתסכלים.

וכמו שהמורה לספרות ולאה גודברג אמרו "אדם לאדם חומד אטומה"

ובנימה זו אני אסיים את הפוסט D:

יום טוב, שבוע טוב, חודש טוב, שנה טובה, חיים טובים

כי אףפעם אי אפשר לדעת מתי אני אחזור לפה

להת'3>