אני יודעת שהכל נכתב בהלט הרגע.
והסיפור לא כ"כ מובן. למרות שכך גם היה במציאות.
אני פשוט אנקה בשום סדר הגיוני את כל מה שרץ לי בראש.
ניסיתי לשנת אותו . ידעתי בדיוק מי הוא . ומה הוא מייצג. נסיתי לשנות אותו לרמה כזאת שיאמר בבקשה סליחה ותודה , שילמד תורה קצת כדי שהנפש שלו לא תושחט לגמרי מהצבא. רציתי שלא יקטע אותי כשאני מדברת ... שלא יצחק עלי כשהוא אומר לי "שומעת" ואני עונה לו "מקשיבה" .
רציתי שהוא ידבר איתי, יתייעץ איתי ישתף אותי יחלוק איתי... והוא רק ירה לכיווני הערות ומטלות . שאותן הייתי צריכה לבצע במיידיות בצורה המדוייקת ביותר.
רציתי שלא ינהג בי כאילו אני אחד הלוחמים שלו. שיחבק שיאהב שייתן מקום ומרחב פעולה.
רציתי שלא יקנא לי עד כדי חולי.
רציתי להפוך אותו להיות מעט יותר ליברל... כמוני.
רציתי שיעצים אותי... אבל מי שבא לשנות לא יכול להעצים.
"את הבנאדם הכי קר שפגשתי...לגעת בך זה כמו לגעת בקרח" אולי זה נכון ... אבל יחס גורר יחס. ולא הייתי כזאת אם לא היית גורם לי להתנהג בצורה כזאת.
אתה הבנאדם שאיתו הייתי רוצה להקים בית. אבל שכחתי שלא מתחתנים עם השם... מתחתנים עם הבנאדם.
הוא בדיוק מה שרציתי ... לפני 7 שנים. אותה אווירה בבית אותו חום אותה אהבה... אבל פג התוקף של הרצון שלי הזה ממזמן.
רציתי שיתעניין במה שקורה איתי. במה שקורה בבית עם הבר מצווה של אחי ... מה קורה עם רות ... מה קורה עם השירות בחו"ל... אבל זה פשוט לא עניין אותו. כל דבר שלדעתו היה מעציב אותו הוא אפילו לא נתן לי לחשוף אותו בפניו... למרות שאלו בעצם הדברים שקשורים בי. שמעסיקים אותי כרגע.
רציתי שישיר לי אשת חייל. ויתכוון לזה. רציתי שיפסיק לחלק הוראות לאחיות שלו. רציתי שיקשיב לאבא שלו כשהוא אומר דבר תורה על שולחן שבת.
רציתי שינהג בי בעדינות שיקבל אותי כמו שאני ...
עם כל המגרעות עם כל העבר עם כל מה שהפכתי להיות...
ואין דבר כזה. מי שנוטע משפטים כמו "אין אפוטרופוס לעריות" ו"אל תאמר כשאפנה אשנה..." "אישה היא מקור החטא" שלא יתפלא כשהוא קוצר משפט כמו "זה פשוט לא זה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
