לא אכפת לי אם זה לא היורה, או שזה כן היורה.
זה אותו גשם שמזכיר לי . מזכיר לי כל כך הרבה דברים במכה.
להתבונן במרפסת מטבח הקטנה בדירה בתל אביב, על הסמטה הצדדית ליד הבניין, לחה ומבריקה, נוטפת מים נקיים ומרעיפה לחות וקרירות נעימה על האף.. ולהיזכר. בכל אותם חורפים כיפיים שהיו וכבר אינם עוד, בכל התאהבות והתאהבות, בכל חיבוק , ונישוק, ולהרגיש את התחושה החזקה הזו של להיזכר בדברים שמעולם לא היו ולהתגעגע אליהם.
אי אפשר להסביר את זה אלא אם כן חווית את זה..
ריק מבפנים, וזה כל כך מוזר. כי כל כך הרבה זמן לא היה שם ריק. לא היה שם צמא ורעב , וסתם געגוע, למישהו .
מי שלא תהיה, איפה אתה? האם אתה אמור להגיע עכשיו?... אולי עכשיו?...אולי ..מחר?
יש לי הרגשה כזו מוזרה שאני בתור ארוך ארוך למשהו לא נודע. למישהו לא נודע. מישהו שאמור להוות בשבילי סערה .
מישהו שעוד לא היה כאן, או מישהו שכבר היה כאן, או מישהו שכל הזמן כאן.
בפעם הראשונה מזה המון שנים. חורף מהווה בשבילי משהו שמביא איתו עצבות עמוקה. כי הוא מביא איתו געגוע עמוק.
כמה זמן לא הייתי לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
