אהבת בשרים כמוה עוד אלף דומות לה.
וכגבר האוחז אישה אין עוד
נוצרתי כך, גם אתה
אבל איך זה שזה לא שלם? ומדוע אני חצויה בדמותי הנשית והגברית,
אבל החצי הגברי לקוח מעולם נעלם?
עולם שכולו רע, צעקה דממה ולבד. המון לבד.
חייתי יום יום אותך, ואני אחיה אותך לנצח נצחים.
כי אני חלק ממך
ולא הייתה לי אפשרות לבחור, את מי שאהיה חלקת דמו ובשרו.
אך הכתם שלפיו אומר הסיפור, שאתה תחסר לי תמיד.
הכתם לא יעלם אף פעם.
ואת קרבתך אחפש בתוך אלף גברים.
ועל כל אחד דמיון חיבוק. ועל כל אחד דמיון ליטוף,
בשיער ובפנים
ומדמה לי אותך כדמות מושלמת.
מכולם ליקטתי לי אב שלם.
כזה שמעולם לא היה . ואולי בחלקת נפשי , שירשתי ממך,
אמצא את התשובה-
מדוע חלק שאני כה נמצאת בו והוא בי, הוא החלק השנוא עליי ביותר ?
ומדוע לעולם לא אפסיק למצוא את הגחמה במבוגר, בצעיר תכול העיניים,
בעלם החייכן, או בנער התוהה?
מדוע זה תמיד ירגיש כמו הפיתרון?
כיוון שאתה היוות את הבעיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
