שני תהליכים מכריעים עוברים על אדם עקב שירותו בצבא. האחד, הוא צריך להתרגל במהלך החודשים הראשונים לשעות השינה המופחתות, לנהלים ולחוסרים הגדולים כמו מוסיקה, פרטיות, וכל החברים שהיה איתם בקשר יחסית הדוק בטרם הגיוס.

תהליך שני, הוא השלב ההפוך - ללמוד להיות איש חברה שוב, ולא חייל בצבא.

יום אחד קמתי, בביתה של אהובתי, וגיליתי שאני לא צריך לקום מוקדם ולסוע לדרום או לצפון. אין מוצב שמחכה לי, אין חיילים בקורס שיודיעו לי שהם מאחרים למחנה נתן, ואין לי בעיקר מה לעשות עם עצמי. ניסיתי ללכת בראש מתוכנן ושקול אל תוך עבודה שישר אעבור ממסגרת למסגרת, ואולי לא ארגיש במעבר. אבל זה לא עבד כל כך טוב, ומצאתי את עצמי רק מבולבל יותר ממה שהייתי לפני כן. חשבתי שיהיה עלי לחיות חודש באזור גוש דן בלי מקום קבע. אבל יום אחד במקום עבודה ההוא והייתי מנומס והחזרתי להם הכל ועזבתי. נסעתי הביתה מהר ככל שיכלתי בלי להסתכל אחורה, ובלי יותר מדי רגשות חרטה כלשהן.

ישנם אלו שהתחילו לדאוג לי בגלל התגובה המעט לא צפויה שלי. אבל אני לא אוהב שדואגים לי, אני צריך שיתנו לי נקודות, או עצה טובה. אני לא אוהב שאומרים לי בדיוק מה לעשות ומתי, כי יותר ממה שאני צריך להיות עצמאי, אני צריך להרגיש עצמאי. סוג של דרך לבסס את עצמי בתוך כל הבלאגן הזה ולהגיע להגדרה עצמית נכונה. כי אדם שהגיע ממערכת שכל הזמן מכתיבה לך את לוח הזמנים, מהשעה שאתה קם בבוקר, הולך לישון בערב, או רואה את חברת ביום שישי, צריך את התחושה ש"אני מחליט מתי אני קם בבוקר." (ובשבילי אני יודע בדיוק: שבע וחצי) אני מסגל לעצמי הרגלים של השקעה בעבודות שאני צריך לעשות, לעזור לאמא שלי בגינה, ובעיקר לא להתבטל יותר מדי.

לעומת זאת, אני חושב שבתחום החברותי אני לא מסגל עדיין לאורח החיים. אני לא מנומס במיוחד, אני לא מתקשר לחברי הטובים לשאול לשלומם, אני לא בקשר עם חברי מהתיכון, ואני באופן כללי מרגיש שאני מתקשר לאנשים רק כשאני צריך אותם וזה מרגיש ממש רע. אני אוהב לדבר עם גל על המון דברים בטלפון, אני רוצה לשמוע את נדב ממליץ לי על סדרה ממש טובה או כל מיני הגיונות שונים אשר יש באמתחתו, לצחוק עם הילה ולשמוע את חן מתבכיינת על משהו ואני אומר לה שהיא אישה בכיינית. וישנם עוד רבים וטובים: לי, יוני, אורי - שאני אומר שאני צריך לתקשר אליו בכל פעם שאני חושב על אזור קניון איילון (וזה קורה לעיתים תכופות), ועמית, תמרי, סיל, ואין לי כבר כוח לכתוב עוד.

אני מרגיש מרוכז מדי בעצמי וזה מאוד לא הולם את האדם שאני באמת רוצה להיות, אני לא רוצה להיות זה שמתעלק על אנשים בכל פעם שהוא במרכז, אני לא רוצה להרגיש לא שווה בן שווים אלא הזה שכל הזמן מתארח, אני רוצה להיות בסטטוס נורמלי כמו הסביבה שלי. ובכל פעם שאני חושב על להרים את הטלפון לשאול משהו לשלומו אני פשוט אוטומטית הולך לקרוא ספר ומרגיש אחר כך שוב כמו דרעק.

זה דורש הרבה כוחות, להיות חברותי. ופעם זה בא ממש בקלות, הייתי מוכן לזה במאגרים אינסופיים ממש. היום שאני עומד לסוע למרכז אני כבר מרגיש את ההרגשה הרעה הזאת של אין לי מה לעשות שם, שוב אסתובב בעיר הארורה הזאת, אולי אצליח ואומר שלום לתמרי ביער הפיות וזה מעודד אותי, אבל לא מאריך זמן, בגלל שהיא מוכרת בחנות, על גל אני מרגיש שאני מתעלק קצת בגלל שאני אוהב להיות בחברתה, והילה, אני פשוט מאוד אוהב לישון אצל הילה כי היא ממש בן אדם נפלא וכיף לי להיות איתה. אבל שוב, ההרגשה הזאת של חסר שורשים, חסר בסיס, אני לא יודע איפה אני אלך לישון מחר. זאת הרגשה שלא הרבה אנשים שאני מכיר באמת מכירים, וזה נראה מאוד טיפשי אולי מהצד, כאשר ישנם חברים טובים, שיותר מזה הם אנשים טובים - המוכנים לארחני. אבל זה מרגיש כמו חבילה שמכבידה על שכמם של הבריות.

אני מקווה שהכל יסתדר, ושלאט לאט, אחזור להיות כמו שאני רוצה להיות, אוהב וחבר טוב לאלו שיודעים שאני אוהב אותם.

י. רבל

נ.ב.

מי שרוצה יש לי רשימה של שרתים שאני אמור לסכם:

web

files

mail

DNS

WINS

database

proxy

DHCP

print

firewall

active directory

anti spam

terminal

ras

radius

sms

crm

erp

commarce

virtual

media

sharepoint

biztalk

LDAP\AD

מה שמסומן עוד לא נעשה. ואני צוחק, אסיים את זה.