|
| 1/2009
שוב חמש בבוקר..
ועדיין לא נרדמתי.
נראה ששום דבר לא עובד, ואין שום סיכוי שאני יצליח להורות על הגוף שלי להרדם בשעה שהוא אמור.
או בכלל, להצליח לרכוש לעצמי מספיק שעות שינה שאדם נורמלי צריך.
אולי אני יתחיל לעבוד גם בלילה. זמן שווה כסף וכאלה =)
בכל מקרה, החלטתי שלא משנה מה אני עושה, אני צריכה להיות קרוב לחבר שלי. לא משנה מה. כי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים שלי, וזה לא יכול להיות טוב יותר מזה. ואני אומרת את זה אחרי שגרתי איתו 3 חודשים, ואחרי שהינו ביחד שנה וחצי, ואחרי שעברנו כל כך הרבה חרא כזוג, ואנחנו עדין שורדים, ואין מה לעשות, זה מה שהכי חשוב לי כרגע. גם אם אני גוזרת על עצמי לוותר על מה שהיה חשוב לי עד עכשיו.
חוץ מזה שזה לא באמת לוותר, אלא רק לדחות.
היום אני יודעת, בניגוד לאתמול, שזאת הדרך הכי נכונה בשבילי. הדרך שבה נפגשנו וכל מה שעברנו ביחד וכל מה שעוד נעבור ואיך שהוא גורם לי להרגיש.. אין סיכוי שאני אותר על זה. גם אם ישלמו לי.
והעולם יכול לצחוק, או להגיד שאני טועה, או מטומטמת, או שאני זורקת הכל בשביל בחור, או.. בוקאקה, לא איכפת לי.ההבדל בין האני של לפני שפגשתי אותו לבין האני שאחרי שפגשתי אותו הוא כל כך קיצוני, וכל כך לטובה.. ובשבילי אין הוכחה טובה יותר מזה.
זהו.
תסקלו אותי באבנים for all I care.
נ.ב.
הפכתי את הבלוג שלי לזית
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
