|
| 12/2008
חמישה צעדים קדימה, קפיצה ענקית לאחור
או צניחה חופשית יותר נכון.
כל מה שהרווחתי ב3שלושת החודשים האחרונים הפסדתי במכה אחת.
העצמאות, האושר, חוסר הדאגות..
שאיפה אחת מאוויר הארץ ואני שוב ילדה קטנה וטיפשה שלא יודעת איפה שמאל ואיפה ימין.
כל הזכרונות חזרו אלי בשניה.
ההרגשה המסריחה הזאת כל לגור בבית עם אדם שלא מוכן לדבר איתך או אפילו להיות איתך באותו חדר.
הריבים הבלתי פוסקים עם אמא על שטויות.
הריבים הבלתי פוסקים של אמא עם שאר בני הבית על שטויות.
הפרסומות הטפשיות האלה של "ישראלי אמיתי לא משתמט" שגורמות לדם שלי לרתוח. (מותר לי לציין כאן שאני בשירות הצבאי שלי עשיתי יותר והשירות עצמו היה קשה פי 4 משל רוב בנות צה"ל. אבל כל מה שעברתי בשביל המדינה הזאת שלא נתנה לי כלום חוץ משיזוף מדהים, אבל בגלל שהפסקתי את השירות קצת מוקדם יותר מסיבות שבעיני וגם בעיני הצבא היו מספקות, אני לא ישראלית אמיתית. תודה ישראל, באמת תודה. אפילו את השיזוף איבדתי בגרמניה.)
את רוב החברים שלי עוד לא יצא לי לפגוש, האמת שגם בקושי יצא לי לדבר איתם אפילו.
כסף ליציאות אין לי. אפילו לאוטובוס קשה לי לגרד 5 שקלים (ושלושים. ממתי זה 5 ושלושים!?)
נכון, נכון. אני סתם מתלוננת, ואני סתם קטנונית. אבל באמת שהיה לי טוב. ועכשיו לא טוב לי. זאת כל ההשוואה שאני יכולה לעשות כרגע והתוצאה הזאת מספיקה לי בשביל להבין מה אני באמת צריכה בחיים שלי.
יום אחד אני יעוף מכאן ולא אחזור. ולא אביט לאחור.
נ.ב.
הפוסט הזה הוא יותר כמזכר בשבילי אם כשאחזור לגרמניה אני אשכח שוב כמה רע לי להיות כאן ואחליט משום מה לשוב על עקבותי.
סליחה אם פגעתי במישהו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
