המקום של ג'וליאנה

66.2 ס"מ. 7 קילו. (שחקן כדורסל לעתיד שנראה קצת כמו הכדור)

האושר הזה צוהל וצוחק וזה פשוט מוסיקה לאוזניים. הילד הזה יודע להקסים את סביבתו.

ימים טובים בסך הכול עוברים על כוחותינו. מתפללים שהשלג יחכה קצת כדי שלא נתקע בשלג. קופאים מקור. מתחילים לחיות כמו חוראנים אבל יש בזה משהו הרפתקני.

קוראת את "מכתבים לעמוס" של תלמה אדמון (חייבת פוסט נפרד על דבריה, אני יודעת).

קוראת את "על היופי" של זיידי סמית.

מתסכל שאין ממש זמן לקרוא אבל מאמינה שהזמן בוא יבוא.

ועוד שבוע אנחנו הופכים למודיעינים כלומר ליאפים ולבעלי דירה מנוולים. רק שלא ירד אז גשם.

אין לי מה ללבוש. ממש אין לי. אני מגיעה לדרגות שלוכיות שלא היו כמותן. ככה זה כשאת עגלגלה ואוהבת לאכול.

(מנסה להיניק כמה שיותר כי זה שורף קלוריות. זה אומר שהייתי משמינה הרבה יותר לו לא הייתי מיניקה. מחשבה מדכאת).

חברתי המקסימה ילדה בת. הם גרים כל כך רחוק בצפון אז בטח נתראה בעתיד הרחוק. אבל הטלפון הוא המצאה נהדרת. שלושה ימים אחרי שנולדה לה ולבעלה בת נפטרה חמותה (שהייתה חולה המון זמן) והם נעים בין שמחה לעצב. זה מדהים כמה החיים לפעמים דוחפים למצבים כאלה. לא יודעת איך לראות את זה.

כשהריתי את נולי הייתי אחרי תקופה מהגרועות בחיי. סבתא של אמא שלי נפטרה אחרי כמעט שנה בתרדמת. שמעתי שאקס שלי התאבד ובעבודה שרק התחלתי קיבלה מישהי שעבדתי איתה שבץ מוחי. הייתה תחושה כזו שהכול מתמוטט סביבי.

לקח לי המון זמן לשמוח באימהות. נראה לי שרק אחרי שילדתי והמון דאגות שהיו לי התפוגגו כמו בועות סבון.

תשמחו כשטוב לכם. אל תתבישו ואל תרגישו לא נוח כי לאחרים סביבכם פחות טוב. כל אחד מקבל את מנת הטוב שלו בעולם וחייבים להעריך את זה כשזה בא.