המקום של ג'וליאנה

בגיל 16 הייתי נערה דתיה וביישנית עם חצאיות שמטאטאות את הכביש  ושאיפות אחרות. למדתי בתיכון דתי סטנדרטי שהיה די אובססיבי לגבי מה שהוגדר כצניעות .היתה לנו מורה שהיתה בודקת את אורך החצאיות ומי שלא עמדה בתקן היתה נשלחת אחר כבוד הביתה להחליף בגדים. (תמיד תהיתי למה להפסיד יום לימודים זה כזה עונש אבל נו טוב. )

כל זה לא מנע בעדי מלחלום על היום בו אלבש מכנסי ג'ינס (ולא רק בטיולים שנתיים, מכנסי שק מכוערים-שיהיה ברור). תמיד קינאתיבתלמידי בית הספר החילוני השכן שלובשים מה שבא להם.

(אחרי הלימודים לבישת ג'ינס לא באה בחשבון כי זה היה הקו הדתי גם במשפחתי בנושא בגדים. היו תלמידות שלבשו והסתכנו בהעפה מהתיכו. היתה שמועה על אחת שעפה בגלל זה. )

ואז בגיל 17 נסעתי עם אימי לראשונה בחיי לחו"ל היעד היה לונדון והיה ברור לי ששם מותר ללבוש מכנסיים. אצל הרבה דתיים בחו"ל קוד הלבוש קצת משתנה מחוץ לגבולות הארץ-צנועים אבל פחות.וקניתי מכנסי ג'ינס שאפילו נראו עלי טוב ולבשתי אותם כל השהות שלנו שם.ההנחה היתה מי כבר יראה אותנו שם?

יום אחד אנחנו מסתובבות ברחובות לונדון.אני סקרנית לגבי סימטה מסויימת ואנחנו הולכות לכיוונה.

ומי בא מולנו? מנהל בית הפר הכבוד בחולצה צבעונית ומקושקשת ורעיתו.

היה משהו מענג בהתפסות הזאת. ידעתי במעמקי לבי שחננה כמוני לא יעיפו מבית הספר בגלל מכנסיים. וההופעה של המנהל גם היא היתה סיפור שהוא בוודאי לא רצה שיופץ וכך נרקם לו הסכם שבשתיקה. אני לא מספרת אם הוא לא מספר.

אז איך זה שאחרי כמה חודשים עצרה אותי נערה זרה במדרחוב ושאלה אותי אם אני היא זו שהמנהל תפס במכנסיים בלונדון.