המקום של ג'וליאנה

מיטל שרון, סופרת ובלוגרית הוציאה ספר שנראה לי מסקרן ואני בטוחה שאגיע גם אליו (ככה זה כשאת מוקפת בערימות ספריםוברשימת ספרים מסקרנים שנמצאת בתודעה שלך)/

מה ששבה לבי בריאיון אתה היה הפנייה לקוראים:

"קיים פרדוקס בעולם לפיו סופרים לא יודעים כלום על הקוראים שלהם, וזה עובד רק ההפך.הייתי רוצה להכיר את הקוראים של הספר שלי. איפה הם קוראים את הספר, מה הצחיק אותם ומה העציב אותם, מה ריגש אותם. הייתי רוצה לדעת מה גרם להם להמשיך לקרוא או להניח את הספר... "

עם בלוגים זה קצת שונה כי רוב קוראי הבלוג הם בעצמם בלוגרים , מה שמאפשר הדדיות מסויימת באינטראקציה. ובכל זאת לפעמים אני תוהה מה בבלוג שלי משך את קוראיי .

וזה מזכיר לי סיפור קטן מהילדות שלי. מאד אהבתי את ספריה של גלילה רון פדר. להפתעתי גיליתי שהיא גרה במרחק כמה בתים ממני והיא למעשה האישה עם הכלב הלבן הגדול שכה אהבנו ללטף. דווקא אחרי שעברנו דירה למקום רחוק יותר עלה בדעתי רעיון לכתוב לה מכתב. כתבתי לה מכתב מקושט על נייר המכתבים הכי יפה שלי ובחגיגיות שלשלתי אותו לתיבת הדואר, לא זכור לי תוכנו של המכתב אבל אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה סביב שליחתו ואת הציפייה למכתב תשובה.

לא קיבלתי מכתב תשובה. הסברתי לעצמי שהמכתב אבד בדואר (או בשק המכתבים שוודאי קיבלה), קצת התאכזבתי והתגברתי על האכזבה.

וכיום הכול אחרת. לכותבים רבים יש גישה ישירה לגמרי דרך הטוויטר או הפייסבוק או הבלוג שלהם. מי שבאמת רוצה יכול להגיע גם לסופרים הגדולים ובקלות יחסית לזכות גם לתשובה מהם.

ודווקא היום אני מרגישה שאין לי מה לכתוב. גם לסופרים נפלאים שאהבתי . אני לא רוצה לכתוב להם משהו בסגנון: גם אני אהבתי את מה שכתבת. אני למעשה אחת מאלף, קשה מאד להודות בזה.