היכולת הילדית הזאת לברוא עולמות חדשים באמצעות מילים. אני חוששת השיכולת הזאת הולכת ומתרחקת ממני. אני כל כך רוצה לכתוב אבל אני כבר לא מרגישה את המנוע הזה שדולק מתחתי וגורם לי להקיש על המקלדת בהתלהבות.
ומצד שני הנה, אני עושה את זה גם על אש קטנה כסוג של תרגיל במשמעת עצמית. את תכתבי והעולם בחוץ, ובכן יישאר העולם שבחוץ.
ולעולם שבחוץ יש דרישות קטנות וגדולות ולעתים דווקא הדרישות הקטנות הופכות בעיני לדרישות גדולות ולפעמים אני גם מצליחה לעמוד בדרישות של העולם מהחוץ ואז אני מרגישה כמו כדורגלן שהבקיע גול (תודו שהדימוי הזהמפתיע קצת כשהוא בא ממני).
למשל הבישולים של יום שישי בבוקר שכוללים קציצות טונה בתנור (טעימות עד כדי כך שהמסקנה שלי היא שאין דבר כזה יותר מדי קציצות טונה) ומרק עם המון ירקות ירוקים שיצא תפל וכן מג'דרה . כן, אנחנו נכנסנו לקטע הבריאותי.
וכשאני עומדת בדרישות הפשוטות האלה של החיים ושל סדר היום אני מרגישה בהתחלה מלאת אנרגיה ואחר כך עייפה. עייפות בריאה כזאת שמרדימה אותי על המזרן תוך כדי משחק עם נן שמחליט שאנחנו נוסעים לריו ועושה לי קפואירה על הראש, עם דיסק אוסף של שירים אפרו ברזילאים שחלקם ממש מזכירים שירי קפואירה.
ואני חושבת שאני די מאוזנת מבחינה בריאותית כי פתאום אני תוהה מה השתנה אצלי ואני מגלה שאני פשוט לא עייפה. אני עייפה רק בשעות שאני אמורה להיות עייפה.
ואנחנו שומעים שוב מוסיקה בבית. דיסק של קייטנו ולוסו הנפלא בהופעה ושם פתאום לטוליו ואני מגלים שהוא חידש שירים ישנים.
וגם את יהודה פוליקר החדש הבאתי מהעבודה. דיסק יווני שמח עצוב כמו שרק פוליקר יודע לעשות.
והיום נלך לראות את החבובות.
אני צריכה לחשוב על הבלוג הזה. אני רוצה לכתוב בו יותר ואני רוצה לכתוב בו פוסטים מעניינים כאלה ומעוררי מחשבה שיעודדו את הקוראים שלי להגיב (מתוך רצון אמיתי ולא כי ביקשתי). אני רוצה להרגיש שהכתיבה שלי שווה משהו . אני יודעת שאני יכולה יותר.
ובינתיים זה מה שיצא. אולי אני צריכה להכנס שוב לשגרת פוסט ביום ולהפוך את הכתיבה לעניין שבשגרה. תעזבנו יום יעזבך יומיים מתאים בדיוק לזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
