נולי התחיל לפגוש את אלוהים בסיפורי התנ"ך שמקריאים לו בגן. בהתחלה הוא לא כל כך סימפט אותו בגלל שהוא נשמע לו כמו טיפוס רגזני שמעניש אז הוא החליט שהוא לא מאמין בו. לאחרונה נשמעות בבית זמירות אחרות. אתמול הוא (שוב) התחיל לשאול שאלות על השואה ואז הוא אמר: נראה לי שהייתי מסתדר בשואה כי הייתי מבקש מאלוהים שיעשה לי אבא ואמא אחרים (טוב שיש לנו תחליף).
אחר כך הוא שאל אותי למה בכלל אלוהים ברא בני אדם. אמרתי לו שכל מה שקשור לאלוהים לא יודעים דברים אלא מנחשים. הוא מצא את התשובה שלו די מהר: כדי שלא יהיה בודד.
אלוהים זה תחום שקשה לי לנקוט בו עמדה חד משמעית. אני לא אתאיסטית אבל מאמינה בדו קיום שקט, אלוהים נמצא בספירות שלו ואני בספירה שלי . זה טוב לדעת שיש "מבוגר אחראי" גדול ממני אבל זה לא חובה מבחינתי לסגוד לו. לפעמים כשטוב לי אני מרגישה צורך פנימי להודות לו אבל לא בפולחן אלא בלחישה קטנה כזאת: היי תודה...
קיום עם אלוהים הוא בשבילי קל יותר.
חוץ מזה קיבלתי את ההוכחה שלי שנולי צריך את הסמכות שלנו וממש מבקש אותה. לי יש קושי עם הבלגן בבית שלנולי יש את חלקו בו. אמרתי לנולי שאני רוצה שנעשה הסכם וברגע שאני מבקשת ממנו לסדר לפני ארוחת הערב הוא יעשה את זה. אמרתי לו שגם אבא ואני לא תמיד מחזירים דברים למקום וגם הוא יכול להזכיר לנו. נולי הסתכל עלי במבט מזועזע וצעק: "אני לא אבא שלך ולא אמא שלך ולא הגננת שלך . אני לא יכול להעיר לך." הייתה לו התנגדות כל כך חזקה לעניין שזה נראה לי כמו בקשה מפורשת לסמכותיות מצידנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
