המקום של ג'וליאנה

מרגישה נורא אנתיפטית בגלל שהשנה לא בירכתי כמעט אף אחד בחג שמח. לא שלחתי סמס קולקטיבי ולא עניתי למברכיי.

למען האמת הייתי ממש בלחץ לפני הסדר כי הייתי צריכה להכין לא מעט אוכל ומה לעשות שבהתחלה אני מתנדבת וחושבת שיהיה לי ממש כיף להכין אוכל אבל אז מגיעים הימים שלפני ובדיוק אז נופל עלי מצב רוח כזה של מיאוס וחוסר חשק להיות הכוח המניע והמתכנן (זהו תפקידי במשפחה). חוסר התכנון הוביל אותנו להמון ביקורים בסופר ובקניון, ביקורים שרק עשו אותי יותר עצבנית. ברצינות זה ממש להוציא לעצמי את הנשמה בכפית. בסוף בשלוש שעות הכנתי את העוף החרוסת והגלידה (עם עזרה צמודה של טוליו) מה שגרם לי לשאול את עצמי על מה היה כל הסיפור.

בסדר אהבתי את החגיגיות והשמחה ולא אהבתי את ההתעקשות לקרוא בהגדה באופן טכני בלי להסביר או אפילו לנסות להבין מה קוראים או להסביר לנולי מה קורה שם (במיוחד שאצל ההורים של טוליו קוראים מההגדה המתורדמת לספרדית מה שיכול להרוג ילד  שלא מבין ספרדית משיעמום), מצד שני במשפחה שלי מתעכבים על כל אות בהגדה  ובכללי הטקס וזה מוציא את הנשמה בצורה אחרת.

טוב, האפיקומן בהחלט עזר לנולי לאסוף את עצמו.

המתנה שהכי שמחה אותי הייתה מוט שמחובר אליו וו. חמי זכר שהתפעלתי ממוט כזה אצלם כדי לתפוס את האטבים שנפלו למסתור הכביסה והכין לי אחד כזה במיוחד. היום חנכתי אותו. זה משהו שניתן להגיד לזכות החמים שלי. הם זוכרים כל דבר שפעם אמרתי להם.

טוליו התחיל פרויקט חדש, אירגון כל קטעי הוידאו של נולי לדורותיו בדיוידי. זה היה נפלא לצפות בהתפתוחות החיה שלו, בדרך בה ביטא מילים. היו שם קטעים מקסימים בתכלית כמו הקטע שהוא "קורא" מתוך ספר שהוא ידע בעל פה או הקטע שהוא רוקד מול הטלוויזיה אחוז תזזית. תזכורת לעצמי-להחליף לנולי ספר. הספר הקודם עשה לו תספורת קצת ארוכה והנוכחי כל פעם מכסח למרות מחאותי.

מרחק הזמן מראה כמה תקופות שמחות היו ויש לנו כמשפחה. כמה אני שמחה שהתעקשתי על תיעוד.

חוץ מזה היום אחרי שיעמום קל מצד נולי שיחקתי איתו במשחק מגניב ביותר  שהוא המציא (שמתי טיימר כדי לא לשכוח את עצמי כי היו לי משימות לעשות אבל הגבלת הזמן גרמה לי להתרכז רק בנולי לאורך המשחק) הוא בנה רכבת מהספונת שלו, שרפרפים, קערת כביסה ועוד. הרכבת נסעה למקומות שווים ביותר כמו ברצלונה. שם קנינו טורונים לאבא שלו (לגו), היינו פסלים חיים שזזים כשזורקים להם מטבע, טיילנו ברממבלס וביקרנו בסגרדה פמיליה עם ראשים מורמים כדי להסתכל על התקרה המרשימה. אחר כך הרכבת נסעה גם ללונדון כדי לראות את הביג בן (מיני אובססיה אצל נולי) ואחר כך גם שטנו בגונדולה  בונציה(טוליו היה הגונדולייר), נסענו גם לבריכה ולים.

מחר יומולדת. אני אהיה בת 36 ואין לי מושג איך לציין את זה אבל זה נחמד לי לראות שטוליו דרוך ומזכיר לי כבר שבוע את יום ההולדת שלי. הייתי שמחה אולי לקנות איתו תכשיט של אורנה לאלו וללכת לנמל ת"א. אף פעם אי אפשר לדעת איך ארגיש באותו יום עצמו. אני מנסה להפסיק להיות מלאת ציפיות מהיום עצמו  ובכל זאת לעשות דברים שאני אוהבת.