המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה לפעמים כאילו אישה אחרת השתלטה עלי. כשהייתי בת עשרה הייתי פמיניסטית על גבול הלוחמנית.היה ברור לי שלי תהיה קריירה מצליחה ושמוקד החיים שלי יהיה ההגשמה העצמית. היו לי הזדמנויות לבחור כך ולא בחרתי.

כיום אני מרגישה שהעבודה תופסת מקום לא גדול בחיי. בחרתי במקצוע לא קרייריסטי שאני מגלה בו פחות עניין מבעבר, אני עוסקת הרבה יותר בנושאים שקשורים להורות שלי, לזוגיות אפילו לבית. אני מתפעלת מנשים שמחזיקות בבית מתוחזק ונעים.

ואני מרגישה שאני לא מצליחה פה ולא מצליחה שם. אני יודעת שזו ראייה מאד סובייקטיבית שאולי לא תואמת את המציאות. מה שלנשים אחרות נראה טבעי אני עושה במאמץ. למשל הקטע של לזכור המון פרטים קטנים בשגרה, לקבוע תורים, חוגים, לנהל סוג של חיי חברה, למלא אחרי הבקשות של הגננת, שלא יחסר לאף אחד כלום. אני גם מנסה לתמוך כמה שיותר בקידום של טוליו בעבודה, אני מרגישה לא שונה בהרבה מהאישה הקטנה של שנות החמישים.

ולפעמים אני בת ה 16 מסתכלת על עצמי בת ה 36 ולא מבינה איך הגעתי למקום הזה. אני לא ממש סובלת בו, אני לא ממש מוכנה למאבקי כוח, לקידום ולהשקעת זמן ואנרגיות בקריירה. אני עובדת כדי להתפרנס ולא כדי להגשים את עצמי. אולי ההגשמה שלי במקום אחר שעדיין לא מצאתי אותו?

אני מנסה לא לשפוט את עצמי על כך שלא שיניתי את העולם בגדול אפילו שהיו לי את ההזדמנויות ללמוד כאוות נפשי ואת העידוד והתמיכה מהבית. לא תמדי אני מצליחה.

אז זה יום האישה בשבילי, הייתי רוצה שלאישה תהיה זכות בחירה במסלול חייה, הייתי רוצה שהדיכוטומיה בית-קריירה תפסיק להיות כזו ותאפשר איזון נכון בין השניים ולא רק לאישה, גם לגבר. הייתי רוצה שנשים וגברים יתקיימו זה לצד זה בכל החזיתות, במקומות עבודה, במשפחה, בעמדות גבוהות של מקבלי החלטות. יש משהו משלים כאשר מתקיימות שתי נקודות המבט, הנשית והגברית.

ואולי במובן מסוים זה כבר  ככה?