וכל מה שנשאר הם הזכרונות.

ככל שהשנים חולפות אני מבינה שיש לי חיים הזויי על.

הבלוג הזה יכול להעיד על כך!

לפני שנה בדיוק אבא העלה את נושא אוסטרליה, ובשניה שהוא אמר את זה בניתי מגדלים כל כך גדולים ורציתי לברוח מפה, לפתוח דף חדש...

והנה אני, עם הדף המלוכלך שלי נשארתי פה, ואני לא בטוחה שכל כך רע לי...

עוד מעט יוצאים לטיול פתיחת שנה, ואני דווקא מרגישה שטוב לי בהדרכה,

כולם אומרים שכל כך מתאים לי ושאוהבים אותי, וקיבלתי קבוצה שהמורה שלהן פריקית של צופים D: אז כיף...

אני גם מתחילה לראות איך הן משתנות, איך הביישניות נפתחות, איך הפרינססות מצטופפות[מלשון "צופים"], ואני מרגישה שאני אחראית על זה, וזה נותן תחושת הישגיות מדהימה...

הייתי בהופעה של נועם בבארבי, היה קצת משונה... תחושה מוזרה.

פתאום שאלי הפנתה את צומת ליבי לימיני, וקלטתי את כפיר יושב שם עם כנרת, הייתי בהלם.

מי ידע שהוא יבוא? היינו בטוחות שהוא יבריז כרגיל...

הלכתי אליו אחרי ההופעה ואמרתי לו שלום, הוא היה מקסים. (:

פתאום הבנתי שיש לי קטע כזה

שאני לא כותבת ממוזה

אני כותבת מתי שאני פותחת את התוכנה במחשב

מריצה לעצמי דברים בראש ומכריחה את עצמי לכתוב...

בנתיים זה עובד יופי.

[שיר מהיום:]

דף ונייר מעמידים פני שמיכה
כותבת וכותבת ועדיין לא שמחה
ריקון רגשות והעמדת פנים
מחברות מלאות והרגשה של ריק בפנים

הם קוראים לך מוכשרת
אומרים שיש לך הכל
הנה האמת שלך
בעפרון ובמכחול

תפסיקי לצעוק על פחד וקושי
את כל כך ברת מזל בעולם כמו שלי
כשאני נאספת לעצמי ונשברת
את משתחררת בעוד שורת מילים

רחובות העיר כבר מכירים את צעדיך
הגיטרה על הגב בדרך לעוד הופעה
נקישות הכוס ומחיאות הכפיים
ירקמו כולם לאשליית ההצלחה

הם קוראים לך מוכשרת
אומרים שיש לך הכל
הנה האמת שלך
בעפרון ובמכחול

תפסיקי לצעוק על פחד וקושי
את כל כך ברת מזל בעולם כמו שלי
כשאני נאספת לעצמי ונשברת
את משתחררת בעוד שורת מילים.