עולם הרמטי זה שקר

אי אפשר לברוח ממי שאתה

ככה זה וזה הכל

בני אדם מנסים עשרות שנים לבנות לעצמם חברה הרמטית,

חברה נקייה מרוע ומאלימות ומפשע,

כל הדברים ה"לא נוחים" האלה, שמפריעים לשגרה ולשיעמום,

אבל האמת כל כך חזקה שהיא חודרת כל מעטפת.

זה לא עניין בכלל של טוב ורע, צמד ביטויים שכובסו עד תום -

זה עניין של מציאות, של נתונים קיימים ששום אחיזת עיניים ושום שטיפות מוח לא יעלימו אותם.

אלימות -

אלימות היא דבר שריר וקיים בעולם הזה,

היא קיימת בין כל בעלי החיים ובשאר יצירות הטבע, תמיד יש אקטים קיצוניים של צד אחד משנה את צד שני נגד רצונו בצורה פיזית.

כל החיים שלי אני מאמינה בשלום ואהבה,

אבל האמת היא ששלום ואהבה דורשים מלחמה ושנאה כדי להתקיים.

ואני

אני

אני בן אדם אלים

ואין לי תקנה

היו תקופות ארוכות מאוד בחיי בהן לא הייתי אלימה

"נגמלתי"

אבל בשנים האחרונות חזרתי לסורי, ופעם בכמה חודשים קורה אירוע רגשי כל כך אינטנסיבי שאני מצליחה לבטא אותו אך ורק באלימות.

אני לא מתנצלת על זה.

נמאס לי להתנצל על זה.

אני אישית לא מאמינה בהתנצלויות שלא מגיעות מחרטה

ולכן אני גם לא מקיימת אותן בחיי.

כל אירוע אלים שלי הוא מסיבה מסויימת

מבחינתי הוא מוצדק

אחרת הוא לא היה קיים

האלימות שלי היא לא רנדומלית או קפריזית

לא

היא מגיעה מנקודות מאוד מסויימות

שמפעילות תנופה פיזית.

פעם חשבתי שזה לא בסדר

זה לא בסדר להתנפל על מישהו ולרצות להזיק לו פיזית.

אבל כוסאמק

מה יותר הגיוני מזה כשמישהו מטריף את נשמתך?

נכון

אנחנו חיים בסביבה הרמטית

מלאכותית

"נקייה"

פעם אם מישהו היה מנסה לשדוד אותך היית יכול לפוצץ אותו במכות ולדעת שהוא לא יתקרב אליך

היום אתה תגמור בכלא והוא יצחקק עלייך מבחוץ - איך זה הפך להיות עדיף?,

כשהייתי קטנה וילדים אחרים היו מקניטים אותי על זה שאני מכוערת או שמנה או טיפשה,

יכולתי בשיא הכיף לתפוס אותם בשיער, לדפוק להם את הראש בשולחן, וללכת בידיעה שאותו ילד לעולם לא יביט עוד לכיווני.

(וזה עבד יפה. איפה עוד תשמעו על ילדה בכיתה א' שכל בית הספר מפחד ממנה כולל בנים בכיתה ו'?)

מה היום?

כמו מטומטמת נכנעתי לתרבות הלבנבנה הזאת, המפוסטרת, בה הכל צבוע ומודחק,

כל החרא קבור בה כל כך עמוק שזה כמו ביוב מבעבע מתחת לפני השטח המבריקים מנקיון.

בולשיט.

פאקינג בולשיט.

אני אלימה

ואלימות חסרה לי ביום יום

אני רוצה להעיף כאפה לזונה שעוקפת אותי בתור בסופר

אני רוצה לקחת פטיש באוטו ולפוצץ את השמשות לכל בנזונה שפונה שמאלה מנתיב ימני בלי לאותת,

אני רוצה לבעוט בביצים לכל גבר שחושב שזה בסדר להשתמש ולזרוק,

אני רוצה לחנוק פיזית, לפחות עד עילפון, כל מי שמעשן במרחב הציבורי,

וכן, אני מאוד רוצה לקחת סכין ולחורר תבטן של האקס שלי שהתעלל בי קשות.

להמשיך??

כן, אני חושבת שחברה אלימה יכולה להיות שפוייה הרבה יותר,

אני חושבת שזה בולשיט להאמין שבני אדם לומדים רק ממילים.

אני חושבת שאלימות מכל סוג תיפטר רק באלימות חוזרת וחזקה יותר,

אני כבר מזמן לא מאמינה בשלום כי אני לא מאמינה שאפשר בלי מלחמה.

לעשות עם זה משהו באמת?

להשתגע ברחובות?

לדקור את הפאקינג אקס שלי?

Well

בינתיים אני מסתפקת בלהעיף כאפות למי שפותח את הפה בצורה לא מכבדת,

אה! ובלשבור דברים. כל דבר שנקרה בדרכי.

פוליטיקלי קורקט?

פאק איט!

נמאס מהצביעות המזוייפת הזאת.

יש אלימות שיותר קשה מאלימות פיזית.

מבחינתי יותר גרוע מכל גנב בעולם זה בנקים

יותר גרוע מכל אונס זה טלויזיה ופרסומות ועיתונים

יותר גרוע מרצח זה בגידה.

אולי לרוב האנשים נוח לדמיין שהם חיים בעולם הרמטי.

לדמיין שהם מוגנים מכל רע

כשבעצם הם חיים צמוד צמוד לכל הרוע שיש לעולם להציע,

הפושעים בעולם ההרמטי הם מתחזים שרוב בני החברה המודרנית אימצו לקרבם וכבר אינם מסוגלים להבחין בהם,

זה הרבה יותר מפחיד מכל פשע קדום, ניאנדרטלי ובסיסי.

אני אישית מעדיפה אלימות. היא כנה. היא לא צבועה. היא לא משתמעת לשתי פנים ולא ניתן להסוות אותה.

האם אני מטורפת?

אולי.

האם אני אגמור בכלא/בית משוגעים?

יותר ויותר מתרגלת לרעיון...

האם פשעתי בעצמי באלימות?

כן ולא. כי אני באמת מאמינה שאלימות מגיעה בצורה לא פיזית, ואם אני הגבתי לאלימות מוסווית באלימות ניאנדרטלית, זה עדיין לא אומר שאני יותר גרועה.

האם אני מרגישה חרא עם עצמי?

מה נראה לכם?

האם הייתי רוצה שעולמי הפנימי יהיה שונה?

ברור. אבל אני מתחילה להפנים את העובדה העצובה שאין לי שליטה על זה באמת. חונכתי באלימות קשה וזו שפת האם שלי. ולא ניתן לשכוח שפת אם (עד האלצהיימר, במהרה בימינו).

האם אני מתכוונת לפעול באלימות אי פעם בהווה או בעתיד?

לא. ממש לא.

האם זה יקרה בכל זאת?

אני לא יכולה לדעת.

אני מצטערת,

אני באמת

פשוט

לא יכולה לדעת.

אני מקווה שלא.

אני לא רוצה.

זה קיצוני בעיניי

זה תמיד היה קיצוני

אבל בסיטואציות קיצוניות אני לא יכולה להתחייב שאני לא אגיב בקיצוניות.

באסה.

חרא מזורגג.

זה העולם שלי.

זה הוא.

זה הכל.

כשאתה צריך להיאבק פיזית כדי לחיות בגיל אפס

אתה תיאבק פיזית כדי לחיות כל החיים שלך.