מגילות סנטה מיקה'לה

מזמן לא היה לנו פוסט קיטורים. אחרי הכל, אני הרי האופטימית חסרת התקנה. אבל חסרת תקנה או לא, לאחרונה יש לי סיבות לקיטורים.

ולא, זה לא קשור לדירה - אם כי לו היינו מקבלים את הדירה זה היה יכול לעזור לפתור את הדילמה שתוצג בפוסט - אבל באמת שהדירה עצמה לא סיבה לדכדוך מבחינתי. שהחיינו, ונקווה שבהגרלה הבאה שוב נעלה בגורל, כי הפעם סידרנו את כל העניינים וכבר נוכיח את הזכאות בקלות.

בקיצור, הקיטורים. או אם תרצו, הסיבה לדכדוך הכללי;

קודי כבר גדול. הוא בן שנתיים וארבעה חודשים (ראבאק, שהזמן טס!) ואם לפני שנה וחצי חקרתי וחפרתי בנושא הגן, והגעתי למסקנה הנכונה (לי, לכל הפחות) שגן נחוץ מגיל מסוים, ורק אם ההורה שנשאר עם הילד חסר סבלנות או לא מסוגל לתת מענה לכל הצרכים של הילד (כלומר- החברתיים, התעסוקתיים, המחשבתיים, הלימודיים וכהנה). ומאחר שלי היתה כל הסבלנות שבעולם וכל הזמן לקחתי את הקטנצ'יק לפעילויות ועשיתי איתו מכל וכל עד כדי כך שבהרבה תחומים הוא היה מתקדם יותר מאשר החברים שלו שכן התחילו ללכת לגן - למשל, בציור. הוא ידע להחזיק טושים וגירים, בעוד שחבר שלו ליעם, שכביכול הביא הביתה ציורים שלו, ידע רק ללעוס אותם. והיה לנו כיף. היה לנו נפלא.

ואז הגיע גיל שנתיים, ואיתו התחילה הסבלנות שלי להיעלם. מה זה התחילה? היא התאדתה במהירות שיא.

והגן לא מסתדר; פעם אחר פעם גרמו לי לעשות שמיניות באוויר ושיגעו אותי, ופעם אחר פעם זה לא עבד. ומסביב אין שום גן שאנחנו יכולים לעמוד בעלויות שלו. ובטח שלא אחרי שכבר החלה שנת הלימודים. לפחות לא עד גיל שנתיים וחצי, או אז הוא יוכל להתחיל בגן אחד שאף הוא מסובסד, וגם המחיר הלא מסובסד שלהם הגיוני.א

בל הוא עוד לא בן שנתיים וחצי. ולמרות שהוא כן עומד בתנאי האחר שלהם - שיהיה "גמול מחיתולים" - הוא לא יכול להתחיל.

וקשה לו.

וחסרה לו חברת ילדים.

וקר בחוץ, כל כך קר בחוץ. וחמור מזה - לאמא כבר אין כוח לכל הבלגאן הזה.

אמא רוצה לסיים את הפרויקט שהיא התחילה, שכבר קרוב לסיום, רק עוד פוש אחרון. שייגמר כבר ואולי סוף סוף ייכנס קצת כסף הביתה. אוף.

אוף!!!

אז היום התרכזתי קצת בעריכת אחת מהסצינות שיוגשו כחלק מהפרזנטציה של הפרויקט, ועודי עומלת על העריכה בטוחה שהקטן מתעסק בצעצועים שלו, בקינדל שלו שסבא נתן לנו במתנה ובטלויזיה - הקטן התעלל בבית.

הוא טיפס על כיסא העבודה שלי והעיף לי את כל התוכן של הארנקים שעמדו על השולחן. הוא לקח מהשולחן עט וקשקש במרץ על כל הספה (ואיזה עיגולים יפים הוא יודע לצייר, אללי!) ואז שפך את כל האגורות שהצטברו בתוך מיכל פלסטיק קטן. ואז כמובן שמעתי את הדרמה וגייתי את הדברים. וכעסתי, כמה שכעסתי!

ואז שמתי אותו על המיטה בחדר בעונש, כי לא נוגעים לאמא בדברים, נוגעים רק בדברים שלו, וקירצפתי את הספה (אגב, טיפ: אם יש לכם ספה מז'מש או מיקרופייבר, הטריק הוא לשים אלכהול במיכל ספריי, להתיז על הכתם, ולשפשף במרץ עם מברשת בצבע נייטרלי. עובד פלאים!).

אחר כך ישבתי איתו קצת, שיחקנו יחד ואז הכנתי לו ארוחת צהריים וכשהוא אכל מול הטלויזיה שלו, חזרתי לעריכת הסצינה.

ואז שמעתי עוד בום.

רצתי לחדר המקלחת. השדון העמיד את השרפרף שלו מעל גבי האסלה (אחרי שטרח לסגור את המכסה. כועסת, כועסת, אבל מי גאון של אמא?) וטיפס אל המדפים שמעל האסלה. הרעש היה כשהשרפרף נפל - והוא איתו - ומזל שזה קרה; לילד שלום, תודה לאל (ולכן אני יכולה להגיד "מזל שזה קרה") אבל הוא הצליח להוריד כל כך הרבה דברים מעל המדפים. ביניהם, מיכל של ויטמינים של הריוניות שיש לי, למקרה שנחליט לנסות להרות.

ונחשו מה?

הוא הצליח לפתוח את זה!

רק לסבר את האוזן - אני לא מצליחה לפתוח את המיכל המזורגג הזה. איך הוא הצליח? פחד אלוהים. ומזל גם שהוא לא לקח אף קפסולה כזו. אני אפילו לא רוצה לחשוב על מה עלול היה לקרות. אפילו שאלה ויטמינים שלא רק שלא מזיקים לילדים או לתינוקות - או לעוברים. הוא היה יכול להיחנק.

הוא היה יכול לקבל מכה היסטרית כשנפל.

והכל באשמתי.

וזה כל כך מלחיץ, אתם בטח יכולים לנחש. וכל כך מדכא שכרגע אני לא יכולה לחשוב על פיתרון הולם לבעיה הזו. לו היינו מקבלים את הדירה אז אוטומטית היה לנו עודף של $625 דולר בחודש שאפשר היה להוציא על גן. ונכון שאף גן בסביבה לא לוקח כזה סכום, אבל אז ההפרש בין כמה שהגנים עולים בפועל לבין הכסף העודף שהיה לנו היה הגיוני. אפשרי.

אז לעת עתה אני צריכה לחשוב על פתרונות אחרים, ולשקיע קצת יותר זמן בילד שלי.

ובינתיים, הנה הסצינה שהיה לי חשוב כל כך לערוך. הסאונד עוד לא עשוי בצורה מקצועית, גם תיקוני הצבע לא, ועוד כמה דברים קטנים. אבל הנה, תרגישו חופשי להעיף מבט, ולתת ביקורת רצחנית.