מגילות סנטה מיקה'לה

הערב יצאנו לדייט נייט.

השארנו את קודי הקטן בבית עם שחר, הבייבי סיטר שהוא גם הבמאי הכי מהמם בעולם, והלכנו.

בהתחלה רצינו דינר אנד אה מובי, יעני ארוחת ערב וסרט () אבל די מהר ירדנו מעניין הסרט.

את ארוחת הערב קבענו שעתיים לפני האמת, במסעדה שמצאתי באתר שולחן פתוח. מתוך כל מסעדות ניו יורק שמציעות את שבוע המסעדות התפריט של מרבל ליין נראה לי הכי מעניין ויותר חשוב מזה - המקום עצמו ממוקם בנוחות ליד התחנה האחרונה על קו ה-L, שהוא הקו שלוקחים אל - ומ - וויליאמסבורג, מחוז ביתינו.

וואו.

לא, בחיי. וואו.

מסעדת מארבל ליין ממוקמת בתוך בית מלון. נדמה שזה גם שם המלון. המלון נמצא ברובע אריזת הבשר, מיטפאקינ(ג) דיסטריקט והוא המקום הכי מעוצב שיצא לי לראות - בחיי שאני לא יודעת אפילו להגיד מאז מתי. נראה לי שמאז ומתמיד. עשה לי פלאשבק וגעגועים עזים לימים הרחוקים בהם למדתי עיצוב פנים.

וואו, כבר אמרתי?

המלצר שלנו היה ממש סבבה, והאוכל, הו, האוכל!

למנה ראשונה אני לקחתי את מרק העגבניות וסנטי את הסלט. וואו, איזה סלט שווה זה היה!

כולה חסות, אבל עם כל ביס שגנבתי לו חשבתי על אחותי שחולה על חסות כי הן כאלה קראנצ'יות, ובוא'נה, כמה שהחסות ההן היו קראנצ'יות!

אחר כך באה המנה העיקרית - שנינו לקחנו פילה מיניון מצופה בפלפל שחור. מהמם. לקחנו גם אספרגוס בגריל (יאם!) וצ'יפס עם עשבי תיבול.

מה אני אגיד לכם?

זה היה אלוהי. חבל שמנת האספרגוס לא היתה הגדולה מבין השתיים, כי באמת שהיו יותר מדי צ'יפסים. ולא שלא היו המון אספרגוסים, כי היו. אבל הייתי בכיף אוכלת עוד.

מוזר קצת. מאז שעברתי רשמית למים, ובמיוחד עכשיו שהתחלתי ביחד עם סנטי לשתות מיצים ירוקים לפחות שלוש פעמים בשבוע, יש לי תאווה לירקות. זה מאוד מוזר. אבל מוזר טוב. הכי מוזר היה שאחרי שחיסלתי את הפילה ואת מרבית מנת האספרגוס (וגם קצת צ'יפס, נו מה?) הרגשתי די מפוצצת. כשהגיע זמן הקינוח הודיתי לאלוהים שהם בחרנו בין מנות הקינוח בתפריט שבוע המסעדות את מנת הפירות. מה הייתי עושה עכשיו עם שוקולד או עוגת גבינה תגידו לי? הפירות באו לי מצוין.

סנטי דווקא הלך על הקינוח השוקולדי, ונתתי לו ביס, אל תדאגו. גם מכדור גלידת הוניל שנתנו לי עם הפירות נהניתי. אבל איזה כיף ומרענן היה לאכול פירות ולדעת שבכלל לא אכפת לי מהשוקולד. צ'מעו, בריאות זה דווקא ממש סבבה. וזה לא רק בגלל שסוף סוף רואים את עצמות הבריח שכמעט שכחתי שפעם היו לי.

~אנחה~

היתה באמת ארוחה משגעת. אם אתם בניו יורק לפני העשירי באוגוסט - אני בהחלט ממליצה!

וקודי, קודי נהנה מאוד עם שחר. כשהגענו הביתה - אני פתחתי ראשונה את הדלת וקצת אחרי נכנס סנטי, מישמיש הסתכל עלי וחייך חיות כל כך מלבב. וכשאבא שלו נכנס בדלת הוא אמר "אבא!" ואני חייכתי. קודם בלב ואז בקול ואמרתי לסנטי שניצחתי בהתערבות. לא רק שהוא התחיל מ"אבא", הוא אפילו לא עבר ל"מימי", שזה השם שלי. אחר כך הוא קרא לי וחיבק אותי, ברור, אבל שמחתי שקודם כל הוא קרא לאבא שלו. בעיקר כי אבא שלו חשב שהוא אפילו לא יטרח להגיד לו שלום.

אני רק עצובה שלא צילמתי את השירותים שם, כי הם היו משהו שלא מהעולם הזה, ולצערי אי אפשר למצוא תמונה שלהם בגוגל. אבל את התמונות האלה אפשר:

אז ככה המסעדה נראית:

וככה היא נראתה הערב למשל, כשישבנו לאכול. אנחנו היינו בשולחן העגול, הכי קיצוני מצד ימין.

מעל המסעדה יש בריכה. ויש בה דגים, כמו שאפשר לראות. אנחנו גילינו את זה בגלל שהעיגולים השחורים? אז הם שחורים רק כי למטה די חשוך והם לא חלונות כל כך גדולים אחרי הכל. הם פשוט חלון שניתן לראות מלמטה, מהמסעדה. ולבדוק האם אלה מים, ורגע, זה היה עכשיו דג שעבר שם? משגע.

והנה, ככה זה נראה מלמטה. הבריכה זה העיגולים הכחולים הפעם. מקסים!

וזה? זה סתם הלאונג' העתידני המגניב והיפה - ששרץ בחורים גאים שחיבקו ונישו זה את זה - שנמצא בדרך לשירותים. מקום מהמם ביותר. נראה גם שיש שם את המסיבות הכי חמות בעיר. שוב, למקרה שאתם בעיר.

טוב, נשיקות.

אני אחזור למציאות, למיטה הנעימה עם שני הבחורים המקסימים שלי שישנים בה שנת ישרים, ובחוץ הסופה תשתולל.

לילה/ בוקר טוב שיהיה לכם!