שוב קראתי את עיתוני השטן. לשם שינוי,ידיעות הביא אותה בכמה כתבות מעניינות. עכשיו כשאני שוב חלק מהמפעל הציוני מותר לי להחרד, להזדעזע ולהגעל הן מעתידם הלוט בערפל של הבדואים שחיים בין ירושלים למעלה אדומים (הם נורא פסטורליים, שתדעו לכם. אותנטיים כאלה שנהדר להצביע עליהם מהאוטו בדרך לאיזה בילוי מפנפן בים המלח).
עוד איחס מדהים הוא תכנית וויסקונסין. ב'כדורת לקולומבין', מייקל מור מראה את נפלאות תכניות החזרה למעגל העבודה של אזור קולורדו והסביבה שבין השאר מכריח אמהות לנסוע שעתיים למקום עבודה בשכר רעב, ותוהה איך זה משפיע על ילדיהן שנמצאים כל היום ללא השגחת הורה. יש דברים שאסור שיופרטו, והסבל האנושי הוא אחד מהם. מערכת פקידותית ענפה ומסורבלת היא רע הכרחי; מערכת כלכלית כזו היא רע אכזרי. והכי טיפשית היא ההתעקשות המטונפת, לא פחות, לנסות תעתועי פתרונות אינסטנט שלא עבדו בארה"ב הברית פה בארץ.
הרבה תובנות מביא עלי הלבד הזה, שכה חיכיתי לו. אני מצליח לעשות מיעוט (אם כי לא מבוטל) מהדברים שתכננתי {והכל שנעשה - בזכות הברווזה, ישמרה וינצרה האל}. חיי הרווק ההולל לא מתאימים לי כבר. אני גם עייף מדי באופן תמידי, וגם ערכי בשוק הבשר יורד בהתמדה מהמקום הלא-מאוד-גבוה בו התחיל. כנראה שאני הולך לכתוב את גירסת הקיפוד להרפתקאותיו של פוגי ספוג הים.
אה, והפרחים בכותרת לרימה - שגרה כמטווחי-קסאם מאיפה שאלו צולמו, אי שם בשלהי בנימינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
