http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920זו אולי אחיזת עיניים, אך אין לי אחיזה אחרתheCopyright 2026 קיפוד בחורף. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920http://f.nanafiles.co.il/upload/22005/IsraBlog/21920/misc/1465466.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=15002352<div align="right" dir="rtl"><p>נו, הזהו לא מת!</p> <p>&nbsp;</p> <p>או לפחות, אנחנו במוזיאון שדומה מאוד למה שהיה באמת. קראתי קצת אחורה בנוסטלגיה מצועפת, ומסתבר שבעשרים השנים האחרונות השתנתי מעט מאוד.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>נהנתי לקרוא אחור. אולי זה אפילו ישפיע עלי לכתוב קדימה. לא זכרתי באופן מעשי שכתבתי משהו משמעותי מאז שעברתי ארה״בה ומסתבר שדווקא כן.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>ברכות וחיבובין לכולן. התגעגעתי. <img title="קול" src="../moodicons/cool.gif" alt="קול" width="15" height="15" /></p></div>Wed, 30 Dec 2020 22:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=15002352http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=15002352http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14933862<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>זה באמת התחיל כבר לפני לפחות שני חיים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>התחלתי לכתוב כאן ב2002, מחקתי איזה פעם ומאז ועד היום כתבתי בתדירות הולכת ומתנמכת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>יש פייסבוק ( https://www.facebook.com/mikipod ) ויש וורדפרס ( shooshwp.wordpress.com ) ובשניהם אני כותב מעט ועם הרבה פחות התלהבות משכתבתי פה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ובאמת הגיע הזמן לשחרר את הגופה הזו שתרקיב לה בשקט, למרות שעדיין משמח אותי לקבל אימייל נדיר שאחת הבלוגריות שעקבתי אחריהם עידכנה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>שוב ניו יורק ושוב חורף, כפי שהיה כשהייתי זעיק וקטון והתחלתי לכתוב פה וגיליתי לי כמה שזה עושה לי טוב, לכתוב.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>היו שלום, תודה, דגים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 06 Dec 2017 16:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14933862http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14933862http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14363773<div align="right" dir="rtl"><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"><br>הוצאתי חסה מהמקרר וכוס הקפה שהותרתי בו מהבוקר נפלה, התיזה תוכנה על מגרות הירקות והריצפה. הלכתי להאכיל את הארנבת, רציתי לפנק אותה באוכל טוב במקום החציר היבש הרגיל שלה.חזרתי והבטתי במקרר הפעור לרווחה, בשלולית הקפה המכוערת עם הספל כאי תכול במרכזה.</div><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"><br></div><BR><div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"></div><BR><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;">רציתי לחזור לשבת על הספה, לקרוא עיתון כמו קודם. שהכתם ישאר לו, יתווסף לקופסת הלגו שהתהפכה לי לפני יומיים ונשארה הפוכה על הקרקע, רק מעט מלבני הלגו זלגו מתחתיה וזה היה תרוץ נהדר להשאירה על כנה - או הופכו. שיצטרף לארגזים מהמעבר שעוד לא פרקתי, לחולצות והמכנסים שהפכו קטנים ממידתי וריבבתי אותם בפינה זנוחה, לכאורה מיועדת לבגדים לתרומה לנזקקים צנומים ממני.</div><BR><div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"></div><BR><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"><br></div><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;">לא הותרתי אותו, את הכתם. לא נכנעתי להתלבטות הקשה אם לספוג אותו בנייר בזבזני וקל להעלמה או במטלית שתצטרך ניקוי ובסופו של דבר תהפוך מצחינה משימוש וחלקיקי חלב חמוצים. בחרתי במטלית. ניגבתי וספגתי, תחילה מהמקרר ומירכתי מגרות הירקות ואחר כך מהריצפה. שטפתי וספגתי שוב.</div><BR><div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"></div><BR><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"><br></div><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;">כשהייתי מאוהב, הייתי מנקה מיד את תקלות הבישול של אהובתי. כששמטה ביצה או מחבת מלאה רוטב, נזעקתי מיד וקפצתי לנקות ולהעלים את הליכלוך - ראיתי את התיסכול שלה מפעפע, דמיינתי בבת בכי מגיעה ומיאשת ומיד ספגתי, ניגבתי, מרקתי, צחצחתי.</div><BR><div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"></div><BR><div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"></div><BR><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;"><br></div><div id="_mcePaste" style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; text-align: start;">בסוף, היום, ניקיתי. ואז, לראשונה זה חודשים, כתבתי.</div></div>Wed, 05 Aug 2015 02:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14363773http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14363773http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14095332<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <br /> <div id="_mcePaste">אני הולך במעלה שדרת לקסינגטון ושם לב לאיזה זקנה שיושבת עם המדרכה, נשענת לגדר של אתר בניה.שערה לבן והיא עטופה במין פליס לבן. אני ממשיך ללכת כמה צעדים והמוזיקה האגדתית והפנטזיונרית של ג׳ואנה ניוסום באזני.</div> <div> <object id="gsSong218434135" width="250" height="40" data="http://grooveshark.com/songWidget.swf" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="name" value="gsSong218434135" /> <param name="wmode" value="window" /> <param name="allowScriptAccess" value="always" /> <param name="flashvars" value="hostname=grooveshark.com&amp;songID=2184341&amp;style=metal&amp;p=0" /> <param name="src" value="http://grooveshark.com/songWidget.swf" /> </object> </div> <div>אני נעצר ומפשפש בכיס הקדמי שלי. בינות הבלגן והמפתחות יש שם שטר של דולר ואני מנסה לשלוף אותו בלי להפיל את כל שאר האוצרות. אחרי שניים שלושה נסיונות אני מצליח, וחוזר אל האישה. היא לא מקבצת נדבות ולמעשה עיניה נעוצות בקרקע ודומה שהיא לא מבחינה בי. אני תוחב את השטר מתחת המטריה שלידה כדי שלא יעוף ברוח ומשתדל לא להפריע לה. היא מבחינה בי ותולה בי מבט שואל עד שהיא מבחינה בשטר. היא לוקחת אותו, אצבעותינו נפגשות לשבריר שניה והיא מעלימה אותו במהירות. היא מחייכת ברפיון ואני מחייך חזרה במעט מבוכה וממשיך ללכת.</div> <p><br /> אחרי כמה צעדים מכה בי צונאמי של רגשות ועצב, ואני לא יודע אם הוא קשור אלי או אליה. כמה צעדים נוספים אחר כך, אישה שלבושה בבגדים שקטים אך לצווארה מטפחת שנראית יקרה מאוד מנסה לקשור שיחה עם איש שהלך מעט לפני. היא מנסה למכור משהו, כמובן, ואני שמח שהתעכבתי והתחמקתי מהצורך להדוף את אשת המכירות ומזימותיה. אני ממשיך לצעוד ומבין שהאישה הישובה לא הייתה סתם קבצנית. אני יודע שלא אראה אותה שוב בדרכי חזרה. הבד הלבן שהתכסתה בו היה בוהק הרבה יותר מדי בשביל לשמש שמיכת רחוב - ותואם בצורה מטרידה לגוון הלבן של שערותיה.</p> <p><br /> כנראה החסד שעשתה עימי בהתחמקות מהמוכרנית היה גדול מששערתי. די ברור שהפרעתי לה אבל היא קיבלה זאת בהבנה בגלל הרצון הטוב שלי. אני ממשיך לצעוד אל רופא השיניים ולפתע יודע שגם הפעם, למרות חששותי, לא יהיה צורך בטיפול השורש שמרחף מעלי כאיום זה זמן. אולי גם אצליח לכתוב היום. <br /> </p> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 23 Apr 2014 20:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14095332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14095332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14085628<div align="right" dir="rtl"><div id="_mcePaste">תִּגְדַּל וְיוֹם אֶחָד תִּפְגֹּשׁ מִישֶׁהִי</div><br><div id="_mcePaste">וְהִיא תַּכִּיר לְךָ אֶת אבידן וְאֶת וולך</div><br><div id="_mcePaste">וְאֶת מָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ אָז הַדְּבָרִים שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלְּךָ לֹא אֲמוּרִים לְהַכִּיר לְךָ</div><div id="_mcePaste"><br></div><br><div></div><br><div id="_mcePaste">הִיא תִּפֹּל בְּרִשְׁתְּךָ וְתַאָדִּיר אֶת חָכְמָתְךָ</div><br><div id="_mcePaste">וּתְסַיֵּם מִלִּים לִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתָּ &nbsp;אוֹתָן</div><br><div id="_mcePaste">בְּיוֹתֵר מִשָּׂפָה אַחַת</div><div id="_mcePaste"><br></div><br><div></div><br><div id="_mcePaste">וְאַחֲרֵי זְמַן קֶצֶר וּמְרַתֵּק תִּזְרֹק אוֹתָהּ</div><br><div id="_mcePaste">כִּי הַצִּיצִים שֶׁלָּהּ קְטַנִּים אוֹ גְּדוֹלִים מִדַּי</div><br><div id="_mcePaste">אוֹ כִּי הִיא גּוֹרִילָת שִׁכֵחָת הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ</div><div id="_mcePaste"><br></div><br><div></div><br><div>-</div><br><div></div><br><div>איך מנקדין: ותאדיר, אבידן, וולך, שיכחת- (בסמיכות)? תבוא עליכן הברכה.</div><br><div></div><br><div></div></div>Fri, 11 Apr 2014 20:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14085628http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14085628http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14064563<div align="right" dir="rtl"><div><font face="Arial" size="2">לסבסטיאן היה מין זקן מדובלל שכזה והוא מולל כל הזמן את שני קצותיו בין האצבעות. התוצאה הייתה מין זקן תיש מפוצל, כמו קרני שטן קטנות, מהופכות. זקן שכזה שלכאורה לא הסתיר את פניו אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו.&nbsp;</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">נפגשנו באומטפה, הר געש כפול על אגם מנאגואה הענקי. באמצע הנסיעה לנמל באוטובוס עמוס ומקרטע, לפתע הוא הופיע ונופף לנהג לעצור. אין לי מושג מאיפה הוא הופיע, עליז וקורן כמו שרק סקנדינבי גולה יכול להיות. הוא עלה לאוטובוס והתישב לידנו. הוא ומייק הקנדי מיד התחילו לדבר ורק כמה ימים אחרי זה הבנתי שלא הכירו ממקודם אלא פשוט תירגלו את החיברות הזה של טיילים שאצלי עדין לא היה טבעי לגמרי וסביר שגם הואט בגלל שכמו כל הישראלי טיילתי בזוג.&nbsp;</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">צחקנו על זה אחר כך, באוטילה עם ינון. את מכיר את אייל ועדי? פגשנו בקוסטה ריקה את קובי ויאיר! טיילנו בסאלאר ופתאום איתי קורא לי! איתי שמטייל עם מיכאל! וכך הלאה. עדיין, היינו קצת שונים. ינון טייל עם סיגל, בת זוגו, מה שלא היה מחזה נפרץ באזור הגילאים שלנו. אלי היינו שונים כי כמובן, אני תמיד מיוחד וגם אלי. אבל גם, אני חושב שהיינו קצת יותר רגועים ממעט הישראלים האחרים שפגשנו. לא היה לנו צורך בוער להספיק שום דבר, התוכניות היו תמיד רעיון כללי - אם היו בכלל - והכרנו אחד את השני מספיק טוב ולמספיק זמן שלא הייתה לנו שום בעיה להתפצל ולהפרד, כל אחד וחוויותיו והעדפותיו.&nbsp;</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">אני חושב שלא כל כך הבנתי את הרעיון של ״מה שקורה בטיול נשאר בטיול״. הטיילת הראשונה שפגשתי אחרי נחיתתנו המעט טראומטית בפנמה והבריחה לאי טרופי ליד כדי להתחיל את הטיול קצת קרוב יותר לטבע עדיין מבקרת תדיר בחיי, סביר שבגלל שיש לנו ילד משותף. אישה אחרת שטיילתי איתה במשך שלושה או ארבעה ימים אחרי שאלי ואני נפרדנו בגואטמלה עדיין חברה טובה שלי, היינו שולחים גלויות זה לזו לפני שהאינטרנט הפך למפלצת הנוכחית ובשנים האחרונות אנחנו מצ׳אטטים די הרבה ומתייעצים וחברים. כמו שאמרה לי מישהי שסיפרתי לה את הסיפור הזה - הרעיון של one night stand, אתה ממש לא עושה אותו נכון.&nbsp;</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">גם עם מייק הקנדי אני עדיין מדבר לפעמים. לפני שבוע הוא שיחק הוקי, כנהוג במחוזותיו, וחטף את הדיסקית בלחי מה שגרר פציעה לא נעימה ובאימייל מבודח הוא סיפר איך הוא נהג לבית החולים ואולץ להתאשפז ולחבוש תחבושת שגורמת לו להראות כמו דמות מסרט מצוייר וככל הנראה תהייה לו מעכשיו אוזן כרוביתית, כשל מתאגרפים. את האימייל המפורט הזה הוא שלח במרוכז למשפחה וחברים, וגם אני הייתי כלול בו.</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">לפני שנה לקראת כריסטמס הייתי בסיאטל לעבודה והוא בא לפגוש אותי. הגנבתי אותו למסיבת הבר הפתוח של העבודה אחרי שכולם היו שתויים מכדי לשים לב מי עובד איתנו ומי לא. שתינו כקנדים, ובסוף הערב בבר של המלון הוא אפילו שכנע אותי לשתות איתו אבסינט, פחות מארבע שעות אחרי שהצהרתי בפני קבוצת אנשים לא קטנה - הוא לא היה בה ולא ידע על השיחה - שאחד הדברים שאני לא מוכן יותר לעשות בחיי הוא לשתות אבסינט. לפני שהתעלפתי סופית, סיימתי את החלק הנעים של הערב בחוץ, מתנשק בתאווה עם לורן, מישהי שהתחלתי לדבר איתה לפני כן על הבר ויירטתי אותה כשיצאה לעשן. היא הייתה חברה של רייצ׳ל קורי ונרתעה מעט כשהתברר לה שאני ישראלי. סיפרתי לה באיזה צד של העימות הפוליטי אני נמצא והיא התייחסה אלי במעט יותר אמון. יכול להיות שאמרתי לה שדברים כמו הדחפור שהרג את חברתה הם הסיבות שבשלן אני כבר לא בישראל. במצב בו הייתי זה לא הרגיש כמו שקר, מה גם שזו בהחלט אחת הסיבות העיקריות שפחות עצוב לי שאני נשאר פה, לפחות בנתיים. ביקשתי ממנה סיגריה. אני לא זוכר איך זה קרה, אבל לפני תום העישון היינו חבוקים בשפתיים צמודות. היה לה חבר, כפי שטרחה לבשר לי תוך כדי ציחקוק, בלי להתרחק או להפסיק לגעת בי. אני לא יודע אם לי הייתה חברה אז. אבי ואני יצאנו כבר כמה פעמים, שכבנו, אבל לא ידעתי להגדיר עדיין את רמת המחוייבות. שאלתי את עצמי, אם אבי הייתה שיכורה ושוכבת עם מישהו האם זה היה בסדר מבחינתי ומאחר והתשובה הייתה כן, אז המשכתי. החברה שהייתה עם לורן יצאה החוצה והודיעה לה שהולכות הביתה. בוצ׳ית קודרנית שלא התייחסה אלי בכלל, דיברה דרכי ולא הכירה בקיומי. הן הלכו לתחנת האוטובוס וליוויתי אותן בצורה מהוגנת לרוב. דיברתי עם לורן והחברה לא ראתה אותי גם כשחייכתי אליה. האוטובוס הגיע לבסוף וקצוצת השיער גררה את לורן ביד ממני, כמו בסרט טורקי רק בלי הדמעות - לורן חייכה אלי ונעלמה, וסביר שלא חשבה עלי מאז. חזרתי לבר וגיליתי שאיבדתי את צעיף הקשמיר האופנתי להחריד שנתנה לי החברה הרצינית היחידה שלי שמעולם לא שכבתי עם מישהי אחרת כשהייתי איתה.&nbsp;</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">המשכנו עם מייק וסבסטיאן לגרנדה ולמנאגואה. התאכסנו יחד במלונות פשפשים וראינו את המעט שיש לראות בניקארגואה. &nbsp;שלושתם דיברו עם המקומיים בקלות ואני רק התחלתי להבין ספרדית אז לרוב הייתי מתעייף נורא, בעיקר תוך שתיית בירה, ועובר לבהות בכולם בשקט שלא רגיל לי. במלון במנאגואה סבאסטיאן הוריש לנו את הציוד שלו. זה היה היום האחרון שלו לפני הטיסה חזרה לנורווגיה והוא נפטר מכל מה שלא היה לו בו צורך תוך סיפורים מרנינים על החולצה שליוותה אותו כל הטיול, הגזיה שהשתמש בה בדיוק פעם אחת, שק השינה שנאלץ לקנות אחרי שגנבו את זה המשובח שהביא מהבית - כל הכסף והדרכון היו בתיק ליד, והגנב לקח רק את שק השינה והוא עדיין לא מבין למה. במין קמצנות בלתי מוסברת הוא נידב חולצת כפתורים נאה, אך התעקש להתיז את כל כפתוריה ולשמור אותם. אני ויתרתי אבל משום מה מייק לקח את החולצה המושחתת.&nbsp;</font></div><div><font face="Arial" size="2"><br></font></div><div><font face="Arial" size="2">סבסטאין הוציא מתרמילו מעטפה עם תמונות מהבית והתחיל להראות לנו אותן. מייק ישב לידו וראה אותן ראשון, אלי ואני שכבנו כל אחד במיטתו ובהינו, לא מתעניינים יותר מדי בטקס המוזר. זה אבא שלי, ואחי, ואחותי הקטנה שמעתי אותו מסביר. זה בבית הקיץ, אבא שלי וחברה שלי ואני, אמר על אחת התמונות הבאות. מה!? נרעש מייקל, אתה מחזיק לה בציצי! אז? סבסטיאן לא הבין איפה הבעיה. אבא שלך לידכם! &nbsp;אז מה, אמר סבסטיאן. כשאנחנו הולכים למים היא בחזה חשוף, כמו כולם. ליד ההורים שלך? מייק עדיין לא נרגע. כן, ליד. סבסטיאן סרב להתרשם ומייק קרא לי לתיגבור, דוחף לעברי את התמונה. תראה! זה נראה לך הגיוני? הבטתי בתמונה. אבא של סבסטיאן מימין, סבסטיאן במרכז ומשמאל בחורה נאה, סבסטיאן מחבק בימינו את כתפיה ומערסל לה את השד. זה היה נראה לי מוזר במידת מה, אבל השוק האמיתי ציפה לי דווקא מלראות את סבסטיאן. אותו בחור כמעט נעבעכי שישב לידי במשקפים עגולים וזקנקן דו פתילי מגוחך עמד שזוף, שרירי ובלי חולצה, מגולח למשעי ויפה כמו אל יווני, או בעצם, אל סקנדינבי. מאז תמהתי הרבה, בלי תשובה, למה הוא בחר לטייל בכזו מסכה.&nbsp;</font></div></div>Sat, 15 Mar 2014 04:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14064563http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14064563http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14027944<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p><br><div>יש את זו שעולה לי בכל פעם שאני שומע מוזיקה שאני אוהב או מנסה לנגן</div><div></div><br><div>וחסרה לו זו שאני נזכר בה בכל פעם שאני רואה יצירת אמנות</div><div></div><br><div>וזו שאני נזכר בה בכל פעם שאני מתחיל או מסיים ספר חדש</div><div></div><br><div>וכמובן, אותה שאני מדמיין בכל פעם שאני חרמן</div><div></div><br><div>והכי אני מתגעגע לזו שאני חושב עליה בכל פעם שאני צוחק.&nbsp;</div><p>&nbsp;</p></div>Mon, 27 Jan 2014 17:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14027944http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14027944http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14017719<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <br /> <p>אני טוב בלסנדל את עצמי. אולי אחר כך אני מתעצבן, אבל אני כה נידף ברוח שכנראה היצר ההשרדותי שלי מכתיב את זה. כשעזבתי את זו שאני עדיין ממלמל את שמה ומתנגש בקירות ביצעתי כזה סינדול וירטואוזי שעדיין אני לא יכול לחזור אליה וסביר שלא אוכל לעולם - למרות שכבר ברור ששנינו היינו רוצים את זה.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>אנחנו משוחחים די הרבה, בתקופות, בעיקר כשאני לבד. כשאני עם מישהי אני מתנתק לגמרי כמובן; גם כי זו בעיני בגידה פר אקסלנס וגם כי אני לא רוצה להרוס. אני מצליח להיות מנותק וכמעט לא לחשוב עליה. כשהיא חוזרת לחיי היא עושה זאת בבום מרהיב. אני מתאבסס עליה כאילו לא עברו ארבע שנים. כמו תשע עשרה השנים האחרונות, גם אלו היו ארבע השנים היפות והמבוזבות בחיי.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>אני מחטט באתרי היכרויות כאילו אני מנסה לנקז איזו מורסה. ברור לי לגמרי שיש כרגע רק פוטנציאל הרס. שב ותלקק את הפצעים קצת, אני אומר לי בעוד אני מעביר פרופיל פרופיל. מתייחס לכפתור הלייק ברצינות תהומית כאילו הבודדות שאני מעביר את עשרות המסננות המודעות ומוגדרות חלקית בלבד יקפצו מיד ממסך המחשב ויחיו איתי באושר ובאושר לדראון עולם. ואז אני טיפה מתאכזב כשזה לא קורה.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>ניסיתי בחוסר הצלחה לסנדל אותי שלא להכנס לשום דבר עד שאני מתגרש רשמית לכל הרוחות. החודש נמלאת סאת החודשים של הגרין קארד ולאחריו נוכל להיות גרושים הפילי אבר אפטר. יחסינו קורקטיים ואפילו נעימים; כשאנחנו לא מוכרחים ללכת לישון זה עם זו אנחנו מוצאים הרבה חיבה הדדית. אני יותר ויותר מתוודע לכמה נכונה ונכוחה היתה ההחלטה שלי לעזוב, כמה פחדני ועלוב זה היה שהכרחתי אותה להפרד ממני קודם ובעיקר מזכיר לי את זה ברגעים של קריז אליה שהייתי רוצה להאמין שהולכים והופכים few and far between אבל אני לא באמת&nbsp;יודע אם זה נכון.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>אני ממשיך להעביר פרופילים. טיילתי עם מישהו מסע מוטורי אמריקאי אמיתי לגמרי, כולל השינה במוטלים והכבישים האינסופיים. הכרתי אותו בארץ לשניה וחצי פעם וכשהוא עבר ניו יורקה לפני שנה אותה אחת מהפסקה הראשונה שידכה ביננו. בהתחלה לגמרי השתמשתי בו כדי להגיע אליה ובמהלך השנה התקרבתי אליו גם, קצת עצמונית ובאופן בלתי תלוי. הוא מזכיר לי מאוד את אחד החברים הטובים שלי בארץ, קשוח ודוגמטי וחד ביותר, עד כדי אספרגריות כלשהי. כזה חתיך ומוצלח נורא - לפחות כלפי חוץ, לפחות לכאורה. הוא נחרץ, לרוב עם ביסוס ולפעמים בשטויות מוחלטות ודומה שהוא מתקשה להבחין בין המקרים. הוא דפוק להרהיב כמובן, בצורה מאוד שונה ממני ופחות בולטת. אני חושב שזה הרשים אותו וקרב, זה שראיתי את זה בקלות.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>רוב הזמן דיברנו על ההחלטות השנויות במחלוקת והמקום המחורבן שחצבתי לי להיות בו בשלב זה של חיי. אני נרקיסיסט ולא איכפת לי להיות נושא השיחה והצפרדע שעל שולחן הניתוחים, והוא מתפנק על האגו טריפ שאין לי בעיה לפרגן. דיברנו הרבה על זו מהפסקה הראשונה. אני לא חושב שהוא ידע כמה אני תקוע עליה ולמרות שהם חברים די טובים, די התפלא. די כבר, הוא אמר מדי פעם. אתה צריך מישהי צעירה ורזה שתתן לך קצת אנרגיות ותוציא אותך מהתהומיות הזו.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>אני, בשבילי זה חילול הקודש דיבורים כאלה. לא חושב שהצלחתי להסביר לו עד כמה שאני מרגיש קורבן של הפטריארכיה כשאני יוצא מהארון על זה שאני אוהב נשים רזות עד שדופות. לזה שיש לי את כל הצידוקים הפיזיים והגנטיים להעדפה אני לא נותן להרגיע אותי, וגם לא לזה שלאנשים אחרים אני מפרגן כל פטיש שהוא. כשהזזתי את הפילטרים של הגיל באוקיי-קיופיד מהחמש-מעל-וארבע-מתחת המסורתי שלי (על מה יש לי לדבר עם ילדה בת 29 למען השם?) גיליתי למבוכתי שאמנם, נשים צעירות הרבה יותר נאות בממוצע. גם את זה אני מפרגן לי בחשש מה, ובזכות זה ששתי הכוכבות העיקריות של הפנטזיות שלי מבוגרות ממני בחמש ובתשע שנים, בהתאמה.</p> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>והנה, גם כל הגבבה הטקסטואלית הזו מסתירה בתילי מילים את זה שאני לא מסוגל להנות מהלבד הזה, שאני דווקא די נהנה ממנו.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>ואולי לא נהנה. מד הדכאון בדמות חלקי הבית שפזורים בכל חדר והכלים בכיור אינו מבשר טובות. אתמול בלילה רחצתי כלים בעקבות עצה מלפני כמעט שנתיים שזה הצעד הראשון בלנצח את מפלצת הבלגן. אז אני לפעמים משנס את הספוג ונלחם קצת אבל כבר מאתמול הכיור הצליח להתמלא שוב בדרך קסם.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>מחר יום רביעי ורובי בא אלי, הסינדול העיקרי שלי לחיים. בלי קשר לכמה ירוד לי אני מתפקד ואפילו לא רע. אני מאכיל, מסיע, חותם, רוכש, שואל, מסביר, מספר. לא נותן לעצמי להגיע למקום של כעס ומנתק מגע כשאני נכשל. בלילה אני מספר לו סיפור והוא מגיב בזעם לאיומי הלא יהיה סיפור היום שלי כשמתעכבים - איומים שכמעט לעולם אני לא מממש. יש לנו מברשת צפופת סיבים של SABON ואחרי שסוגרים את הספר הוא מבקש סבון ועדיין לפעמים אני מתבלבל לשניה ואז מבריש אותו, את הגב והידיים. קראתי פעם על הברשה כטיפול ברגישות וגריית יתר ואיבחנתי אותו עצמאית כסובל מזה ברמה נמוכה כלשהי. הוא נהנה נורא מהליטוף המבריש וכשאני מפסיק ממשיך לבד ומתפלא שזה מרגיש הרבה פחות טוב. אני אומר לילה טוב והוא פורש ידיים לחיבוק, ולפעמים לעוד חיבוק לפני שאני יוצא מהחדר.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>כשאני נזכר בעצמי בגילו קשה לי להכיל עד כמה הייתי אומלל. אני ישר רוצה לכתוב שלא היה לי שום מגע פיזי ומייד נזכר שאני משקר, היו לי שתי סבתות שחיבקו וליטפו ואהבו מאוד וסביר מאוד שהן הסיבה העיקרית שאני אולי אמנם רחוק מקו השפיות עכשיו, אבל לפחות עם איזה חן ולפחות לא באופן פתולוגי. הוא אוהב אותי וצריך אותי, וזה באמת לא מובן לי מאליו. גיליתי שהייתה לי מין תפיסה לא ממש מודעת שבגיל תשע-עשר כבר ממש לא יהיה לו צורך בי, ואני מגלה שזה לחלוטין לא נכון. לא הצלחתי להאמין כשהנשים שהייתי איתן היו צריכות אותי, גם כשזה היה באמת. איתו, לאט לאט, זה מתחוור לי.&nbsp;</p></div>Wed, 15 Jan 2014 06:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=14017719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=14017719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13988021<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p><BR><p>הייתי אתמול באיזה ערב לימודי-צוותאי-<a rel="nofollow" class="blog" href="http://www.labajournal.com" target="_blank">בית מדרשי</a>.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>במסגרת ההתעוררות היהודו-ניו-אייג'ית של חברותות ופולמוסים, אני חושב שזו גיזת הזהב. באמת, אירגון קפדני עם תלמידים שנבחרים בקפידה וכולם אמנים, אינטלקטואלים וברובם יהודים מאוד. מצאתי חן בעיני אחד המארגנים, אולי אפילו הרוח החיה, סופר מדהים שנפלתי עליו לגמרי במקרה, <a rel="nofollow" class="blog" href="http://www.haokets.org/2013/09/13/הבית-אשר-נחרב-היכן-ייבנה/" target="_blank">רובי נמדר</a>. הוא כותב בדיוק עלי ואלי עם הניו יורק הזה תקוע בכל חור, ובכל זאת אני חושב שהספר שלו יהיה מרתק לכל מי שקורא ואוהב עברית.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>התחלתי את הערב בתחושת חוסר התאמה קיצונית. הם כולם אינטלקטואלים משכמם, ואני טכנאי ששולח עטו לעיתים בלכתוב משהו. התחושה הזו לא נעלמה גם בסוף, אבל היא בהחלט נחלשה. הערב התחיל כשכל אחת מציגה את עצמה, שם ומשפט-שניים. כשאני ממתין לתורי לא הצלחתי לגייס שום תואר שלא קשור לטכנאות ושינוע ביטים. הרגשתי את הגריז המטאפורי תחת אצבעות ההקלדה עטויות הצאוורון הכחול שלי.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אמרתי משהו על זה שאני משדך בין טכנולוגיות שונות ובכוונה השארתי את זה ערטילאי, ושאני כותב. עבר בשלום. ככל שעבר הזמן נזכרתי שאני בעצם יותר מזה; עם התעצמות הדיון והתפשטותו לפסיכואנליזה, לבלשנות, אפילו קצת מתמטיקה - לא נשרתי בשולי השיח. התעניינתי, אפילו תרמתי מעט.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>באיזה שלב מישהו הזכיר את בובר, ומיד הבנתי שאיזה כוח עליון או מישהי מלמעלה קורצים לי. הפילוסוף היחיד שדנו בו הוא זה שאשכרה קראתי כמה פרקים ממנו! בכל שנה אקדמית עוסקים שם בתמה מרכזית אחת ומנתחים, לומדים ובעיקר יוצרים עליה וממנה. בהתאם לקריצה מהעליונים, הנושא השנה הוא אמא, שזה כמעט לא מפתיע כי כידוע, העולם כולו מסתובב סביבי.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>דיברנו על ההיסטוריה של קבלה, בחנו קטע מספר הזוהר, התפלפלנו על האם המקראית ועל לילית ומשמעויותיה. על הסיפורים הכמעט חלומיים באיכותם, על ההשפעה הגוברת שלהם היום והאם זה מקרי או לא. דיברנו על המיניות המתפרצת והמורכבת של הנשים במיתוסים לעומת זו הפשוטה, הבסיסית, של הגברים. על ההקשרים לטבואים של גילוי עריות, של תאווה, של שליטה. השתמשתי בשרירים מוחיים שהיו לי רדומים לגמרי; לא המצאתי גילויים מרשימים, פשוט ישבתי ולמדתי וקלטתי כמו ספוג - דבר שכבר חשבתי ששכחתי איך עושים.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אני מקווה שיותר לי להמשיך להיות שם. זו לא הצטנעות בכלל, עברתי על התאורים של שאר המשתתפים ואני בכלל לא בליגה הזו. לא בקטע של חכם או מוכשר מספיק, אלא בקטע של מעשיוּת. אני פשוט לא עשיתי כל כך הרבה דברים עד עכשיו.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>בשורה התחתונה והאופטימית, אני חושב שאני יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. אני רוצה להיות אינטלקטואל.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p></div>Tue, 10 Dec 2013 18:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13988021http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13988021http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13987391<div align="right" dir="rtl"><div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;">אנחנו משחקים במין סחרחרת ריקודית מהירה ומרהיבה. את שולחת לי פתקאות קטנות, מרובדות להפליא במסרים שעוברים מבין השורות ישר לבטן שלי. אני מחזיר כמעט אינסטקטיבית. לא עוצר לנסח ובכל זאת מעצב את מילותי למשעי.</div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"><br></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;">אני מתלהב ממך ומתרגל אליך, בסדר זה והפוך בעת ובעונה אחת. המהירות עולה עם כל חליפה כזו ואנחנו מחוללים מהר יותר ומהר יותר. שנינו יודעים שזה רק משחק, ושנינו יודעים שלך זה הרבה יותר רק משחק מאשר לי.</div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"><br></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;">בפתקה האחרונה שאני מחזיר אליך יש טעות בשפה שלנו. שיבוש שאמור היה להיות שם איננו. ראיתי אותה ואני יודע שהיא שם והחלטתי לא לתקן אותה, כי אני רוצה לדעת עד כמה זה משחק ועד כמה זה אמיתי.</div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"><br></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;">אני לא שומע ממך דבר, ויומיים אחרי מקבל מכתבון מנומס וחביב שנכתב לחלוטין למישהו אחר, הנקודות נקודות, הראשיות ראשיות, התחיליות תחיליות וכל העיניים מנוקדות כהלכה. הלב המחולל שלי שנזדקף לראות תגובה ממך כבה, לא בדרמטיות אבל מיידית. כמו מפסק הקשר שלנו שכובה. נותר הרמץ העומם של אולי נפגש, אבל הוא כתוב בשפה שהיא לגמרי לא שלנו. יש שם נקודה מיותרת אחת, בודדה, מנציחה.&nbsp;</div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"><br></div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;">אני מרים את עיני, מסתכל על הזקן שממולי ברכבת מדבר לעצמו בקול רם, מתריס. יותר מאת המילים קלטתי את הצורה. ואת החבר שלך שמעולם לא הזכרת ועכשיו הוא מרוח על פני האימייל בשלושה מקומות שונים, מחוייכים. אני נושם ועובר הלאה, כמו שידעתי שאוכל.</div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"><br></div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;">וזה חבל, אבל אני בסדר עם זה. כי אני תמיד אעשה טעות כדי לבדוק את הגבולות או כי לא ידעתי או כי בא לי לשבור את הכלים. ואם את לא רוצה להמשיך לשחק ככה אז זה טוב, כי את צריכה למצוא לך שותף למשחק שאיננו אני.</div><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"><br></div><br><div style="font-family: Helvetica; font-size: 14px; orphans: 2; text-align: -webkit-auto; widows: 2; direction: rtl;"></div><br></div></div>Mon, 09 Dec 2013 22:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13987391http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13987391