נסעתי לטובת מקלט מדיני אצל אחי בבנימינה. למרות שלא תמיד היינו כאלה אחוקים, יש משהו שתמיד מרגיש לי נכון בלהיות אצלו. מין קלות נינוחה כזו שנובעת גם מהיכולת שלו לנתח מצבים היטב ובמהירות וגם מזה שאיכשהו תמיד הוא מצליח ליצור הרגשה של בית איפה שהוא גר.
לי, למרות כל המאמצים, לא נוצרת הרגשה כזו בבית, וזה משגע אותי (כן, אני יודע היטב שאם לא הכל אז הרוב בראש שלי, ובכל זאת). נסעתי לי לאיטי ואפילו לקחתי טרמפיסטים שבמקום למנוע ממני להרדם השרו אוירה מפוהקת קשות באוטו. הם היו חביבים מאוד והודו לי והכל, אבל נסיונותי לפתח שיחה נתקלו בחומה בצורה. בעצם, לא מאוד השתדלתי אבל חשבתי שאם כבר לקחתי אותם אז הם יכולים לעשות את המינימום ולפחות לבדר אותי קצת.
לא יודע ממה אני צריך מקלט, אבל העובדה שאני ישן פחות ופחות ויחד עם זה מספיק לעשות חלקים יותר ויותר מזעריים מכל מה שתכננתי מדאיגה אותי. שלא לדבר על השקט הרועם בבית, ואחד ברווזון שהתחיל ללכת ולא הייתי שם לראות.
עברתי ליד הצומת שמובילה לביתהּ של אחת האקסיות המיתולוגיות ביותר שלי; זו שכתבתי עליה לפני מליון שנה את הסיפור 'החברה הראשונה שלי' {שמאז גובה, נמחק, נאבד, נמצא ויכול להיות שנמצא כרגע באחת הספריות על המחשב הזה, תחת שלט 'זהירות, נמר'. אני אחפש ואצרף אותו כשאגמור לכתוב}. לפני שלוש-ארבע שנים חיפשתי את הטלפון שלה ומצאתי, ומאז העברתי אותו מפלאפון לפלאפון. התקשרתי. ענה לי התא הקולי שלה, הודעה בסגנון עדות ה'אני לא כאן, תשאירו הודעה'. לא השארתי, אבל קולהּ עשה לי ויברציות קלות של התרגשות, כמו באסים משובחים בתחתית הבטן. אני לא חושב שזה רעיון טוב לפגוש אותה, אבל אני מתגעגע. מתגעגע, ויודע שאזכה ממנה למנת עוקצנות מושחזת שתהיה נכונה ותגרום לי להרגיש כזה-קטן לכמה זמן - אבל יודע גם, שהיא אהבה אותי באמת. ובחיי שאני מבין שלא צריך סיבה, אבל אני מרגיש שאין לי מושג למה.
- & -
והנה, מצאתי.למי שלא הייתה כאן בינואר לפני שנתיים - זהו החלק הראשון מטרילוגיה שרק שני חלקיה הראשונים נכתבו. כמובן שהיא לא תוכננה כך, פשוט יצא. חלקי הטרילוגיה הם 'החברה הראשונה שלי', 'האהבה הראשונה שלי' והחלק שיש בו פחות משתי פסקאות ואולי פעם ייכתב - 'הפעם הראשונה שלי' {שימנה לב לקונפורמיזם וליופמיזם (איך אומרים בעברית?)}.
תחילת ציטוט:
החברה הראשונה שלי
עובדתית, בין ההגדרה של החברה הראשונה שלי למציאות אין כל קשר. היא לא הייתה הראשונה, אני בספק אם היא קוראת למה שהיה שם 'חברה' והיא בטח לא תסכים לשום הגדרה בעלותית כמו 'שלי'.
ובכל זאת. הייתי כבר ילד גדול, בסוף הצבא. אפילו נסעתי לבקו"ם מאצלה. והכרנו בנסיבות מאוד לא שיגרתיות. זה התחיל מטעות במספר, ואחרי שדברנו שעות על גבי שעות במשך ימים, החלטנו להפגש. השיחות האלה היו מלאות תובנות ופתיחות והמון הומור, חוויה שלא ממש הייתה לי קודם, והרבה קלילות שבסופו של דבר התברר לי שאמנם לא היתה מעושה אבל הייתה מטעה מאוד.
נפגשנו. אחרי כל השיחות הכרתי אותה כל כך טוב שלא חששתי לבוא ולהשאר ללילה. היא דווקא חששה אבל מהיותה הרפתקנית כורסא הסכימה ללכת על זה. בעצם, לא היה הרבה דיון. היה קצת כן כן לא לא וזהו.
מבחינה חיצונית היא לא התאימה לי לפנטזיות. אני אוהב אותן ככה - והיא הייתה ההפך בהמון מובנים חיצוניים בלבד. לזכותי יאמר, שזה לא ממש שינה לי. לרוע המזל, היא ידעה את הפנטזיות שלי משיחות הנפש והביאה מהבית ערמה של רגשי נחיתות שהיו לה מקודם. וכאן גם נכנסות לתמונה הילדותיות וחוסר הניסיון שלי.
פחדתי פחד מוות - לא יודע ממה - מלהתקרב אליה פיזית. נורא רציתי, ונורא פחדתי שאקבל נבוט על הראש. עישנו איזה שמונה חבילות נובלס כל אחד, שתינו כמה בירות, ובעצם השיחה מאוד קלחה אפילו בלי העזרים הטאקטיים האלה.
המשיך להעשות מאוחר, ואני המשכתי לשאוב נושאי שיחה מהתחת. בסוף השתתקתי. הרדיו ברקע ניגן, והיא הסתכלה עלי וגערה 'נו כבר, אני צריכה להגיד שמבזקים של גל"צ מחרמנים אותי?'. ראיתי כוכבים. התנפלתי עליה באצילות של היפופוטם ששותה חבית בירה, גמעתי אותה - לא בחן אבל עם הרבה התכוונות - ואחרי כמה שעות קצרות, אינטנסיוויות ומהנות סיימנו והלכנו לישון.
אבל סעיף חוסר-התאמה-פיזית רק נהיה יותר גרוע. במסגרת ערימת הרגשֵי שלה היא לא האמינה שאני נמשך אליה. שהגוף שלה לא דוחה אותי, שלא איכפת לי שהיא לא מטר תשעים. היו גם חוקי מיטה. היא לא גומרת. כי ככה זה. היא גם לא יורדת. נקודה. אני דווקא כן - שניהם, וכמה שיותר. לי אין חוקים, וסעיף אלף די הקשה עלי מנטלית, ביצועית ובכלל. הרפתקנית כורסא כן, מיטה לא.
וכל זה מתחבר לזה שמראש היא לא כוס התה שלי, ושגם אני מתוסבך עד כדי הפוך, ואני לא יודע כמה אני אוהב אותה והיא מתעקשת שלא יכול להיות שאני אוהב אותה - וחוזר, וחלילה. והנבואיות בקטע המיני די מתחילה להגשים את עצמה, והתסבוכת של כל זיון מורידה לי שנים מהחיים אבל אני מתעקש ונלחם (רבאק, אני בן עשרים ושתיים ואפילו לא מנסה {כמו היום} להעמיד פנים שיש משהו בעולם חוץ מסקס) והולך דחי. לדחי. ויש לה איזה מיתולוגי אחד שהיא מזכירה אותו ברגעים הכי פחות נכונים שעבד אותה כאלילה, נשק לכפות רגליה ואף למעלה מזה וביטל את עצמו כליל בפניה. והנה אני אפילו לא מסוגל לאהוב כמו שצריך. אז למה את לא איתו? כי הוא אדיוט. מפגר אמיתי וכי אין לו אופי למרות שיש לו זין מטר.
ואני אפילו לא רואה שיש כאן משהו מעבר לעלבון לגבריות הנובטת שלי.
ובסוף אני אומר טוב שלום וסוגרים את הבסטה ועוד באותו ערב שוכב עם מישהי שהייתה חברה שלי מליון שנה לפני זה ואפילו לא מבין שיש בזה משהו לא בסדר (הרי גמרנו, לא?) והייתה הזדמנות ובכלל מי אני שיסרב לסקס - בעולם שלי זה משאב יקר המציאות.
ואני אפילו מספר לה את זה, כי כמה שאני אדיוט, אני אפילו יותר ישר מזה (ואני הרבה אדיוט).
והיא מקללת את יומי בחן אופיני ואני מתחיל להרגיש שיהיה נורא כיף אם פתאום תהיה רעידת אדמה איומה ורק אני אמות.
וזהו. לא יוצא לנו לדבר אחרי זה חוץ משיחת טלפון אחת בסוף הסיפור.
והיא החברה הראשונה שלי כי למדתי ממנה שיכול להיות שיש אנשים שרוצים אותי בגלל ולמרות מה שאני. שיש בנות שרוצות סקס ואפילו יודעות להגיד את זה. שיש בנות שרוצות סקס איתי ואפילו יודעות להגיד את זה. שיש אנשים יותר חכמים ממני. שיש נשים יותר חכמות ממני (אז עדיין לא הייתי פמיניסט). שאני שווה. איכשהו. ושהחיים יכולים להיות כל כך מסובכים גם כשהם לא.
'תזמין אותי לחתונה שלך, טוב?' אחרי שהוכיחה לי שבסוף אהיה עם מישהי כמו האקסית שלי דאז ולא כמוה (אני דווקא חושב שהיא טעתה חלקית). לא הזמנתי. חיפשתי אותה בספר, מצאתי ולא צילצלתי.
'לא מעניין אותי מה אתה חושב!' אחרי שהייתי מתחיל משפט כזה. 'מה אתה מרגיש?'.
ומכל מי שאי פעם יצא שחיינו יתחככו ויפסיקו (גברים, נשים, חתולים, פינגוינים) עליה אני חושב הכי הרבה. היא לא עשתה אותי מי שאני, אבל היא בהחלט שברה לי הרבה קליפות שלא ידעתי שצריך להוריד לבד.
ולא אהבתי אותה. וזה הכי כואב לי. אבל לפחות גם לא הצלחתי לזייף.
התקשרתי אליה לפני שנסעתי - הנסיעה שבלי לדעת מראש עדיין לא חזרתי ממנה.
'אתה עושה סיבובי שלום ומצאת אותי ביומן?' 'לא. אני זוכר את המספר שלך, ורק אליך התקשרתי'. היא לא האמינה, למרות שזו הייתה האמת.
'אז תסביר לי, אבל ככה שאני אבין. מה יעזור לך לנסוע אם בכל מקרה, לכל מקום, אתה לוקח אותך?'
לא יודע.
סוף ציטוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
