מסתובב, ולפעמים הולך

אז ככה -

ככה. כחוט השני העובר בין הדורות, לקחתי היום את יורש העצר ואמא שלו לאבו אדהם שיראו מה זה חומוס טוב, כפי שהראה לי אבי הרוחני. המפורסנגת שמחה לשמוע שזה החומוס הראשון של היאנקי לשעבר, והייתה גאה מההתלהבות שהוא הפגין. עכשיו כבר מותר להגיד, סחתי לאמא שלו, אחת הסיבות המרכזיזות לזה שהתעקשתי לחזור היא האוכל. הוא קצת רגז על זה שניקו לו את השולחן בדיוק אחרי שהוא סיים בעמל רב לטייח אותו בשכבת חומוס דקה אך דחוסה היטב, אבל שכח את העוול כשהצליח ללהשקות את המרצפות בלימונדה.

מלבד זאת, יש לו בלאגנים איומים בבטן, שהתחילו לפני שהוא אכל אוכל של אנשים  ודווקא הרעיון של אוכל אמיתי (ומלא קלוריות) עושה רושם שעוזר. כהרגלם, לרופאים אין מושג מה יש לו אבל לשם שינוי מודים בזה בריש גלי. זה לא עוזר הרבה כשהוא מתעורר כל חצי שעה עגולה עם כאבי בטן.

לי, לעומת זאת, נשברה היום שן טוחנת בעודי לועס עוף (נימוח ועסיסי מעשה ידי להתפאר, שלא יהיה ספק). בתזמון מופלא, בדיוק לפני שבועיים הוציאו לי שתי שיני בינה ורק לפני כמה ימים התחלתי להעיז לאכול אוכל אמיתי. הרמה שבה זה ניתץ לי את היום הייתה לא פרופורציונלית, במיוחד בהתחשב בזה שאת המשהו הגדול שאני חייב להכין ליום שני אחרי שדחיתי אותו שוב ושוב תכננתי לעשות מחר במשרד, ובמקום זה אבלה את הבוקר אצל רופא השיניים, את הצהריים בבחירת מקום להפקיר בו את רובי בזמן שאני בעבודה ואמא שלו באולפן - ואת הערב בביקור אצל דיאטנית שתנסה גם להבין מה קורה לו בבטן.

ברחתי מהבית לאואזיס בקרבת מקום, לגמתי וויסקי וזיינתי את השכל (למצער, מה שנותנים אני לוקח) על חיי העגומים, בגידת הגוף וזה שיש לי יותר שנים משיניים.

היה יום מעניין.