אני נמצא לראשונה בחיי בקניון סינמה סיטי בראשון.
כל כך הרבה עולמות שלי מתנגשים פה באלימות. הקניון אמריקאי למהדרין מן המהדרין - מפואר יותר מעמיתיו בארה״ב, אך אלים ורועש באותה מידה. מתקפה שנדמית אקראית אבל איו לי ברירה ולמרות ההתקוממות הטבעית שלי נגד תאוריות קונספירציה אני מוכרח להודות שיש כוונת מכוון.
בבית הקפה מתנגן ברי סחרוף. אולי בארה״ב גם היו מנגנים שירי מורדים שהתקאננו אבל פה זה צורם לי ובכל זאת אני נצמד לרמקולים כי זו, בניגוד למה שמשדרים הרמקולים הראשיים, מוזיקה אמיתית עם יוצר מובחן משאר העדר.
הקפה נהדר והשרות חביב ומחויך וישראלי כל כך. ברחתי ממסיבת יום ההולדת שאליה רובי הוזמן, שילוב של משפחה וחבר, וההורים קצת המומים מההתנהלות והמעליבות היחסית של ה״גיים זון״ ואני ממלא אותי בקפה וסיגריה של מפסיקים כדי לחזור וגם להיות איתם - אני תייר אנשים ואני ממלא את המצברים באינטראקציות שלא אכפת לי כמה בנאליות הן יכולות להיות.
זה מקום שאני מכיר רק דרך עיניים של זאת שלא תהיה לי, גם כי בסופו של דבר אני החלטתי לשחרר - או להביט נכוחה במציאות לשם שינוי. אני לא מבין את אלה שבוחרים לבוא הנה בשבת בבוקר ולשבת לצד בריכונת מלאכותית הנשקפת לכביש המהיר. כמו שאיני מבין את מצביעי יאיר לפיד, ולא יכול להמנע מהתחושה שהחפיפה בינהם כמעט מלאה.
הטוסט איום. הירקות חוורים וחסרי טעם כאילו יובאו מארהב של לפני חמש עשרה שנה. בניו יורק הייתי מתקשה להיחשף לאוכל כה סר טעם, לפחות הקפה המשובח מחפה. גם השירות יובא מהתקופה ההיא, וגם זה מפתיע אבל לטובה. זו לא אמריקה, אבל הדנ״א כה מעורבב שקשה להפריד ויציר הכלאיים כנראה זכאי לשם וחיים משלו. כמוני, אולי.
״אני שותק, ואת צוחקת. כן, יש טיפות של שגעון ביננו״.
באחד הביסים האחרונים מסתנן לו עלה זעתר טרי להחיות קצת את האוכל. טעים לי פתאום, מצאתי ניצוץ חיים במשהו שחשבתי שמת לגמרי. כמוני, אולי?
רובי מספר לי בהתרגשות כמה יום ההולדת שלו שעשיתי בחצר אצלנו כמעט לפני שנה היה מהנה וכיף ואני מוסיף באזני רוחי הצייקניות - וזול. אני לא רוצה לחזור ולא יכול להשאר - וגם הוא, וחוסר היכולת הזו היא לא רק נתונה לשיגיונות חיצוניים אלא למי שאני, ומי שהוא.
הקפה השני שהזמנתי הרבה פחות טוב. כרגיל, אני לא יודע מתי להפסיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
