מסתובב, ולפעמים הולך

מתבלגנים לי הפוסטים שאני כותב בהקיץ עם החידודים לטוויטר. אריכות נגן על סף המועקה עם חדי שורה נופלים על לשון ומושחזים היטב לק"מ מילה. אני מתיישב לכתוב ועד שאני גומר את מסלול המכשולים המיגע של לבדוק אם יש משהו חדש בטוויטר, בפייסבוק, במייל שלי ואחרי כל אלה לנסות להזכר מה חסר במשך איזו חצי דקה ואז ללכת לבדוק גם את האימייל של העבודה וגם את האימייל של הג'אנק מייל ואז סוף סוף להיות כאילו מוכן לבצע את המשימה שבאתי לעשות - רק שאפילו אם אני עדיין זוכר אותה אני במצב מנטלי אחר לגמרי והיא כבר נראית לא רלוונטית לחלוטין.

אז מילא כשזה קורה עם לכתוב פוסטים בפלטפורמה זנוחה בשפה נשכחת לקהל נהדר שהולך ופוחת מהר יותר מהומואים בניו יורק בשנות התשעים; (כן, זה מאוד לא פי.סי. אבל זה בגלל פראן ליבוביץ' שזה הדימוי שיש לי לקהל נעלם). זה קורה לי גם עם העבודה. ברגע שאני לא בטוח במאה אחוז על כל השלבים של מה שאני צריך לעשות אני מתמלא תסכול ובורח לבדוק שוב אם מישהו עדכן משהו באינטרנט.

מצד שני, יש לי את הקפיצות הנחשוניות של העבודה שלי. אני דוגר על משהו שאני לא בטוח איך לעשות אותו ימים שלמים ואז לפתע בעשרים וחמש הדקות האחרונות אני מצליח להכניס שלושה ימי עבודה רצופים והתוצאה משביעת רצון בהחלט, אם כי פחותה בהרבה ממה שאני יודע שהייתי יכול לעשות לו הייתי משקיע את הנמרצות הזו מהתחלה. אז אני צריך להבין שגם השבוע השלם של המריחה לפני כן הוא חלק מהעבודה, ולהביא את עצמי למצב של עבודה מרוכזת ומאומצת מצריך כמה ימים טובים של בהיה חסרת מעש. בממוצע אני עדין במקום לא רע.

- & -

עברתי בדירה של אקסתי בדרך חזרה מהעבודה. לפני כעשרה חודשים, אחרי שבועות לא רבים של איבה הדדית התפוגגו החששות ושנינו הצלחנו לראות אחד את השני כמי שניסה ורצה ולא הצליח לו. כמובן שזה מורכב יותר מזה בגדול אבל שנינו מנסים ברמות הצלחה משתנות לאפשר חיים נורמלים אחד לשני. היו לנו כמה עניינים מנהלתיים לסגור והיא ביקשה שאעזור לה עם משהו כבר לפני כמה ימים והיום היה לי פנוי מספיק לעבור שם. אז דיברנו ואחר כך בטרם פניתי ללכת השתעשעתי עם רובי; החזקתי אותו כמו שמחזיקים חתול וגירדתי לו מאחורי האוזן והוא גירגר. ואז הלכתי והוא קפץ לידיה של אמא שלו והיא צחקה ושמתי לב למשהו.

שמתי לב לקמטים. עכשיו, אין לי בעיה עם קמטים. נהפוך הוא. אני אוהב קמטים שמתאימים לגיל ופנים חפות מאיפור ושער נקי מצבעים שאינם שלו. בשנים האחרונות היה לה קמט נורא של חוסר שביעות רצון, כזה החורץ את המצח ומעיד על חיים שנחווים כקשים מנשוא בלי שום קשר למידת הקושי שלהם. הקמט הזה הטריד אותי נוראות כשהיינו יחד. והיום הוא כמעט לא היה; במקומו היו קמטי צחוק בזויות העיניים שהם עיטור יפה משמעותית מכל איפור שאפשר לחשוב עליו

חייכתי והלכתי לדירה שלי; ועם כמה שיש בזה עצב זה היה לי משמח. משמח כי צדקתי לא באאורקה מתלהם אלא צדקתי בלאבחן שעשיתי לה רע כשהיינו יחד. ובכוונה אני לא נוגע כרגע בזה שלי לא היה טוב כי אין לי שום יכולת להפריד בין סיבה ותוצאה וגם אין בזה שום טעם. שמתי לב שאני גורם לחוסר שביעות רצון, ועם כל כמה שלשנינו היה קשה להסכין עם התובנה הזו, תחושת הבטן הייתה נכונה.

- & -

וטוב לי עכשיו. לא טוב מתלהם אלא שיפור שקט כזה; האופטימית נובטת לאיטה ופורחת מלהיות זהירה ללהיות נוכחת. קראתי איזו טיוטה שכתבתי לפני קצת יותר משנה אחרי שבועיים רצופים של בכי, כשהייתי מודע לזה שעשיתי את הטעות הגדולה של חיי. והיה לי טוב שם בכאב כי סוף סוף הרגשתי משהו. וכשחזרה התחושה ידעתי שכמו חתך בעץ, הכאב יגליד ויעלה ארוכה ולעולם לא יעלם לגמרי אבל תחת הצלקת הזו ינבט ענף חדש ויגדל בהססנות רכה. ובכמה השבועות האחרונים הענף הפך מובחן ונקשרה לו ציצת עלים ירוקים, קטנים. הם קטנים עוד נורא אבל הם תאווה לעיניים, והם גדלים לי וצובעים את ההווה והעתיד שלי בנוע ם

אני מתחיל להתכונן לנסוע ארצה; מצאתי דירה בבר כוכבא לי ולרובי, דיברתי עם הורים של חברים על קיטנות ופעילויות והזהרתי את סבא וסבתא שנהיה בירושלים אבל עוד אין לי מושג מתי. אני נוטה דווקא להתחיל בירושלים. הוספתי לי שלושה ימים באיסטנבול, בגפי, בדרך חזרה כדי להיות איתי במקום חדש לקצת וכדי לנצל את זה שהכרטיסים הכי זולים יכולים להראות לי מקום חדש בדרך בין שני מקומות צפויים.