מסתובב, ולפעמים הולך

ליד הגשר של אבן גבירול מעל הירקון, שמעתי חמת חלילים. זה לא צליל שאפשר לטעות בו אחרי ששומעים אותו בפעם הראשונה. אין עוד הרבה כלים שנשמעים כמו תזמורת שלמה.

לא הבנתי מאיפה הצליל הגיע; טיילתי עם הארנבת שהיא סוג של כלבה לבנה בעלת נטיה לקפץ כששתי רגליה הקדמיות צמודות. שמעתי את הצליל ועקבתי אחריו. כשעברתי מתחת הגשר הצליל היה בשיאו; האקוסטיקה הדהדה אותו מכמה כיוונים ולקח לי זמן להחליט מאיזה גדה הוא בוקע. בסוף ראיתי את הנגן, ליד שפת הירקון. כשהוא סיים את הקטע עברתי לצד שלו והתישבתי במרחק מה ממנו.

תארתי לי שבערך כל מי שעובר תוקף אותו בשאלות אז חיכיתי בסבלנות. הוא לקח הפסקות ארוכות בין קטע לקטע, לנוח מהמאמץ. הצליל של חמת החלילים ממלא אותך מכל כיוון. הוא גדול וצורם, ויחד עם זה עוטף ברכות, לא כמו שמיכת פוך אלא יותר כמו בד שחור שמישהו מכסה בו את הכלוב שלך; כל הקלט החושי נעצר, המנגינה מסמאת.

היה לי בניו יורק שכן, גרג קווין, שהפך להיות חבר טוב. הוא היה הסוּפּר-אינטנדנט, זה שאחראי על התחזוקה של הבניין תמורת מגורים בחינם. הוא נולד בבניין הזה באפר איסט סייד ואמא שלו הייתה הסוּפּרית כשהוא גדל. היא פורטוריקאית ודיברה איתו ועם אחיו ריקרדו רק ספרדית. כמו ששם המשפחה שלו מעיד, אבא שלו היה אירי. האבא היה אלכוהליסט ואלים ועזב את הבית כשהוא היה בן שלוש עשרה. הם נפגשו פעמיים מאז, הפעם השניה הייתה בבית חולים כשאבא של גרג גסס, כמעט עשר שנים אחרי שהוא נעלם מחייהם. הוא היה בן פחות מחמישים ונראה בן יותר ממאתים, גרג אמר.

גרג אדם עליז, קצת נמוך, שרירי וחתיך באופן כללי. הוא נראה אירי לגמרי והחלוקה די שווה כי ריקרדו נראה פורטוריקאי למהדרין. אכלנו כמה פעמים יחד וגרג נמנע כלאחר יד מלשתות יין או בירה. אחרי שכבר הכרנו טוב יותר, הוא הראה לי את קיר הסלון שלו. הוא הסיר את המראה הגדולה שתמהתי בעבר למה היא תלויה דווקא שם ומתחתיה היה מרוסס בצבע ירוק ובכתב עקום - Just do it!

הוא סיפר לי ששש שנים לפני כן הוא שקל למעלה מ250 פאונד (סביבות 120 קילו) ויחד עם ארוחת הבוקר היה שותה בירה כי זה לא כבד מדי. עם הארוחות האחרות הוא כבר שתה קצת יותר לעומק. יום אחד הוא קם בבוקר ונמלא כעס או גועל, או שניהם. הוא לקח את הספריי של הצבע הירוק נגד חלודה שמשמש לגדר האחורית וריסס את הכתובת על קיר הסלון. חברה שלו חשבה שזה מטונף ומכוער ולא נשארה שם הרבה אחרי. במשך שש שנים הוא התחיל כל בוקר בכפיפות בטן מול הכתובת העקומה, יצא החוצה לרוץ בכל מזג אויר ולא נגע באלכוהול יותר - בכלל. ב2001, השנה בה מדובר, הוא בדיוק התחיל את התואר השני בעבודה סוציאלית; את התואר הראשון הוא עשה במשך כמעט שבע שנים. הוא היה אז בן שלושים ושלוש.

ביום שלישי, ה11 לספטמבר, פגשנו אותו בבניין בערב. הוא סיפר שאישתו של ריקרדו לא יודעת איפה הוא אבל סביר שהוא סתם התעכב ולא יכול היה להתקשר. הוא היה פראמדיק בברוקלין ולא אמור היה להיות באיזור התאומים. הוא בטח מצא משהו לעזור בו ושכח את עצמו, גרג צחק. אחרי שלושה ימים הם שמעו את הסיפור המלא, איך ריקרדו בדיוק סיים את המשמרת והיה עם האמבולנס בדרך לבית החולים בברוקלין כשהוא ראה את המגדלים בוערים ושמע ברדיו מה קרה. הוא מיד הסתובב ונסע לשם. בדרך לבניין שתים הוא חבש את אחד הפארמדיקים האחרים שנפצע ממשהו. הוא ירד למרתף הבניין והתחיל לארגן את אזור מיון הפצועים. הוא היה שם כשהבניין קרס.

מצאו אותו כמעט ארבעה חודשים מאוחר יותר, בתהליך הפינוי. גרג נקרא לזהות אותו - באופן מופלא הוא היה שלם לחלוטין, וגרג סיפר שהוא נראה שליו. לפי בקשתו, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים, ליד לונג איילנד. לטקס האשכבה הגיעו כבאים ופארמדיקים מכל החוף המזרחי; אלה שדיברתי איתם הכירו אותו ממש, למרות שרבים שלא הכירו אותו באו כדי לחלוק כבוד ולהביע הזדהות. הוא היה אדם גדול ורועש, כזה שכולם מכירים אותו. מעולם לא הייתי בטקס אשכבה ואחרי שיצאנו מהכנסיה ביום ראשון אפרורי ושקט בברוקלין בחודש ינואר, ניגנו כעשרים חמתות לזכרו בקול גדול, רועם, רגיש ומכסה. זה היה הדבר העצוב ומלא הכוח ביותר ששמעתי מעודי. אף אחד לא בכה, אבל כל העיניים היו רטובות.

הלכנו לאולם הספורט של בית הספר ליד. כולם דיברו בקול רם, שתו בירה והרימו כוסיות וויסקי לזכרו. קבוצות קבוצות, דיברו עליו, על כבאים ופרמדיקים אחרים, על היומיום. סיפרו סיפורים מצחיקים ונוגעי לב  שקשורים בעיקר לריקרדו, ואם לא אז ממש לידו. שתיתי גם, והשקתי את בקבוק הבירה שלי בכוס מיץ התפוזים של גרג. היה חמים ואפילו שמח, בתוך העצבות הגדולה. הרגשתי שכולם משתתפים באירוע שריקרדו היה שמח בו ונהנה ממנו.

כשיובל נהרג, בשבעה, אמרתי שנעשה לו חגיגת יומולדת בסוף אוגוסט. יובלי אהב נורא בירה וויסקי והיתה לו תוכנית לנסוע לאירלנד שדיברנו עליה הרבה, עם או בלי קשר לסיכויי ההגשמה שלה. תארתי קצת מה יהיה יאה בעיני לטקס כזה, ולקחתי את התאור בדיוק משם. החברים שלו התלהבו ודפנה בסוף אירגנה. דפנה בדיוק חזרה לעשן אז ואני ייסרתי את עצמי קצת שלא אמרתי לה שלא כדאי, שזה לא עוזר. מאז גם אני נופל לעישון מדי פעם; הפעם האחרונה התחילה לפני שלושה שבועות אפילו שהייתי בטוח שלא תקרה יותר אחרי שנה שלמה - ונמשכת בערך עד עכשיו.

המגינה נדמה. יואל אוהד, הנגן מתחת הגשר הסתכל עלי ועל הארנבת במבט שהבנתי שלא יטריד אותו לדבר קצת. סיפרתי לו את תקציר הסיפור הזה והוא סיפר לי כמה החמת מיגנטה אותו בפעם הראשונה שהוא שמע אותה. כמה קשה להפיק צליל וקצת על האיכות של החמת עצמה. הוא סיים לנוח והתחיל לנגן שוב. הטלפון שלי היבהב שמישהו מתקשר אלי, אבל לא שמעתי דבר.