נסעתי לי לכמה ימים המדברה מצוייד בחבר ישן וטוב, וויסקי חד-לתת ונתחי סינטה משובחים מאטליז שירי בבאר שבע.
ניסיתי למצוא קצת שלווה, כיוון, בהירות.
הגשם שירד כמעט כל הזמן זיכך לי מאוד; על האדמה היבשה המלקוש הזה הריח כמו יורה. הנחל שנוצר למרגלותינו הוסיף צליל פיכפוך מפתיע ברקע. הסתובבתי לי לכל מיני גבעות עם כלבי המקום והסתכלתי סביב. אתמול בבוקר כל השבלולים הסתובבו באמוק על הסלעים והשבילים. המאמץ לא לדרוך עליהם היה מרשים, אני חושב שבכל קילומטר במדבר יש יותר שבלולים מאנשים בתל אביב. אחרי חודשים של תרדמה ולפני חודשים רבים יותר הם זחלו במרץ למצוא אוכל, זיון, מחסה - לא בהכרח בסדר זה.
[שבלולה בעוז]
אצל ג'ראלד דראל השבלולים מפונקים. יש להם זמן, יש המון גשם, הלחות יוונית וגבוהה. במדבר ההזדמנות היא כה קצרה שכולם יצאו לחפש. החלטתי להרגיש אלוהים ומיקמתי שבלול אחת שצעדה בעוז ליד אחרת שהייתה מרוחקת כמה צעדים ארוכים (השבלולים הן דו מיניות אז החלטתי להתיחס אליהן תחבירית כאל ציפרים). השבלולים התקרבו ואני המשכתי לצעוד בהתרוממות רוח. אחרי פחות מעשרים צעדים התחלתי להתחרט. מי יודע, אולי השבלול שזחלה בגאון ניסתה כבר כל הלילה לברוח לשבלול השניה שעשתה לה אביוז רגשי כבר כמה וכמה מחזורי גשם? עכשיו זו שסוף סוף הצליחה לחמוק עוד תחשוב שמדובר בגורל ויעוד ותשאר שם לעד. זו אחריות גדולה, להיות אלוהים. אני חושש שאני לא מתאים לתפקיד.
במקום לחרוץ גורלות, כשעברתי ליד הזוג המתעלס הבא הנחתי לידם אבן שתיתן להם צל ושלא יצטרכו לברוח מהשמש העולה. יהיה להם גם מחסה קרוב לתרדמת הקיץ שלהם כשהם יגמרו וימשיכו הלאה.
הרגשתי שמצאתי דרך לשפר ולהשפיע בלי לשנות. אני לא מאמין בשינויים יותר; לא שלי, לא של הזולת. אני מאמין מאוד בשיפורים. בלמידה, בהבנה אמיתית של מה קרה ולמה בלי לזנוח את המורכבות של התהליכים אבל גם בלי להשתבלל יותר מדי לתוכם.
אני לא מחפש פלסטרים ללב והגנה מפני בדידות, מעולם לא חיפשתי. אני רוצה לחלוק את השפע שיש לי, השמחה שלי.
גומרים, מסתובבים לצד השני והולכים לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
