זאב בודד

ברור שהכל טוב אצלי, אין מה להגיד חוץ מזה ששום דבר לא בסדר

ההרגשה זבל

והסיבות דווקא מועטות אבל לא ההיתי קורא להן קטנות.

לכל אחד כמובן יש את הצרות שלו, אצל חלק יש יותר ואצל חלק יש טיפה פחות

חלק שמים לב אליהן יותר וחלק שמים לב אליהן פחות.

שתידעו שאני חיי כמחצית מהחיים שלי באשליה, בבועה הפרטית שלי

בעולם היפה שלי הרחק מכולם, הרחק מהאמת, עולם של שקרים ותחבולות

אני מעדיף אותו על פני העולם האמיתי ליפעמים וליפעמים ניכנס לתוכו יותר ממה שאני מיתכוון

ברור כמובן שזה לא עושה לי טוב, אבל אין מה לעשות זה קורה.

הבעיה הגדולה ביותר היא שאחרי שחיים מעל למחצית מהחיים בשקר אז כבר קשה ליראות את האמת

ועוד יותר קשה להבדיל בין אמת ושקר, המוח כבר כל כך רגיל לשקרים

שפשוט כמעט כל דבר יכול להראות לו כמו שקר.

בנוסף לזה בזמן האחרון משום מה איבדתי חלק ניכר מאוד מהסבלנות שלי,

כאילו הסבלנות שלי לא היתה שם אף פעם.

כל אותם האנשים שחשבתי פעם לחברים קרובים ניראים כל כך מרוחקים פיתאום.

אני מתחיל להרגיש שוב כמו בכיתה ז' וכיתה ח', ההיתי אז בדיוק כמו רוח רפאים,

אף אחד לא שם לב אם אני שם או לא, וזה גם לא עיניין אף אחד באמת.

למען האמת זה גם לא עיניין אותי באותה תקופה, עכשיו משום מה זה כן.

אבל זה בסדר, אני אשרוד את זה ואני יעבור את זה עם חיוך,

הרי החיוך והצחוק לא נועדו רק בישביל להראות שימחה,

החיוך והצחוק גם נועדו להסתיר עצב, ועצב עמוק שעדיף שאף אחד לא יראה

כי בעצם גם ככה אף אחד לא יראה, גם אם הוא ישתחרר וגם אם לא.

עד אתמול חשבתי שאני יודע מי האנשים שאני יכול בעצם לדבר איתם וליסמוך עליהם,

אתמול גיליתי שאני לא יודע כלום, האנשים שניראו לי כאילו בכלל אף פעם לא היה אכפת להם מכלום,

אלה שחשבתי שגם אם הם יראו גופה נופלת ליפניהם ומתיזה דם לכל עבר, אז הם פשוט ינסו שהבגדים שלהם לא יתלכלכו

ופשוט יעברו מעל לגופה. גיליתי שדווקא לאלה ליפעמים יותר אכפת מאשר לאחרים.

אותם אחרים הם אלו שדווקא חשבתי שיבואו לעזור אם הם יראו מישהו בצרה, אלו שכן אכפת להם אם קורה משהו למישהו.

דווקא הם יכזבו אותי יותר מכולם.

בקרוב אמור להיות לי יום הולדת בצורה התכנית, חשבתי לעשות ולהזמין הרבה חברים.

עכשיו אני חושב את מי בעצם אני צריך להזמין.

או אם לדייק את מי בכלל יש לי להזמין.

בנוסף מגיעות אלי צרות מעוד מקומות, עם הכל צריך להיתמודד, למדתי שאסור ליזרוק צרות לצד שישארו שם

הן אחרי זה גודלות וגודלות, ואז כבר הרבה יותר קשה להיתמודד עם זה.

אני שונא את הזמן הוא מוגבל למחצית מהדברים בעולם.

אבל אני מת על אותם הערבים שפשוט לא אכפת לי מה הזמן, למרות שגם אז הוא מוגבל אצלי

אבל בכלל אין לי דאגות אליו, אני רק רוצה שהוא יעצר אותו הרגע ונוכל להיות ככה ביחד לעד.

אוקי פרקתי חלק קטן ממה שהיה לי

אז תהנו מהחיים

ומיאו

אוקי אז היום עבר עלי יום מעצבן רצח

אבל מצד שני דיי היה לי זמן לחשוב

ותיתפלאו זה לא היה לרעה היום

טוב דבר ראשון

כל היום ביליתי בבית כמו אתמול

ולא בגלל הגשם

בכלל לא

אלה בגלל שאני דיי חולה

מצונן ליתר דיוק

אבל לפי החלטתי אני חוזר מחר ללימודים וזה כי להישאר עוד יום שלם עם אבא שלי בבית

זה כבר באמת מוגזם, מי שמכם יודע עד כמה שאני אוהב את הורי בטח יכול להבין גם למה

ומי שלא יודע בטח יכול להבין מהמישפט הקודם

טוב אז כל היום סבלתי את אבא שלי

הטענות הענקיות שלו בכל רגע

משהו כמו הדבר הזה

"אבא לכחת מפחת?"

"לא צריך"

"אז בוא ליסגור את הדלת"

"מה אתה מציק לי כל רגע?"

"אבל אמרת לא לכחת מפתח אז הדלת תישאר פתוחה"

"אז כך מפתח, דיי לשגע אותי כל הזמן"

הוא פשוט שיחק במחשב ואי אפשר היה להזיז אותו

חוץ מזה גם את אחותי ההיתי צריך ליסבול כל היום

ואחרי זה עוד פעם את אבא שלי

קיצר אפילו כשאני דיי מצונן אין לי מנוחה

ואחרי זה ההורים שלי מיתפלאים למה אני אף פעם לא מבריא מהר(הפעם זה יהיה מהר)

אגב בנוסף לכך חשבתי היום עד כמה יכולתי להישתנות במשך שנה וחצי

ואני מגלה שאני כניראה מישתנה אך ורק לטובה

וזה טוב לדעתי

ליפני שנה וקצת התחלתי לדבר באמת עם האנשים בכיתה שלי(לשעבר נכון לעכשיו)

והתחתי בעיקבות זאת להיפתח לאנשים

ועכשיו התחלתי לשים לב עד כמה לטובה הישתנתי ב4 חודשים האחרונים

לא לישאול מה הישתנה

היודעים יודעים זאת

והלא יודעים לא נורא

אבל זה שינוי משמעותי מאוד

אפילו מההרגל הכי גרוע שלי דיי ניפתרתי

ככה שאני מאמין שזה טוב

קיצר המעצבן הולך עכשיו

אז ביי

תהני מהחיים

ותגידו הרבה מיאו

אוקי אז שנה טובה לכולם

snovim godom vseh vas

ועכשיו צאו מפה ואל תמשיכו ליקרוא

ולאו שהחליטו לא להקשיב לי ולהמשיך ליקרוא

אז איך התחילה השנה החדשה

קודם כל, הכל התחיל בצורה נחמדה יחסית

אבל כמובן משהו היה חייב להרוס את התוכניות שלי וזה כן קרה

כבר על היום הראשון של השנה החדשה ההיתי דיי מבואס

אחרי זה אנשים מסויימים החליטו שצריך לעצבן טיפה פה ושם את דימה

כי למה להשאיר אותו מבואס? צריך שיהיה גם עצבני

הרי הוא גם ככה כמעט אף פעם לא מראה שום רגש לסביבה חוץ משימחה

אז הוא בטח כל הזמן שמח, בואו נעצבן אותו כדי שלא יהיה שמח

טעיתם, הכי נוח להעלות חיוך מזוייף על הפנים, ליצחוק כאילו שום דבר לא מזיז

ולהראות שימחה

זה לא תמיד ככה, אני לא מת על זה שאנשים מיתערבים לי בחיים אני חייב להודות

אף פעם לא ממש אהבתי את זה וזה לא ישתנה כל כך

אל תצפו אפילו ליראות אותי לידכם מראה עוד משהו חוץ משימחה, אולי ליפעמים תיראו קצת עצבים

אבל גם זה לא ממש

היום השני של השנה התחיל בצורה לא רעה כל כך אבל הוא היה מבלבל מאוד

לא ידעתי מה אני עושה בו בכלל

כל הזמן ראיתי מיליון אפשרויות ולא ידעתי מה ליבחור

נוסיף גם את זה שההיתי עייף כמו לא יודע מה ביום הזה(אתמול)

והיום כבר על הבוקר הספקתי לריב עם ההורים

ביום שני חשבתי הנה יתחילו להם חיים חדשים עכשיו

אבל מה?

ההורים חייבים להזכיר לי כל יום, עד כמה אני לא יוצלח

עד כמה אני טיפש

עד כמה אני מפגר

עד כמה אני מכוער

ועד כמה הם שונאים אותי ואת עצם קיומי

ואחרי זה עוד מגיעות ליפעמים שאלות מאנשים שאני באמת מדבר איתם

ולא רואים את החיוך המזוייף על הפנים שלי

אלה רואים אותי, את מה שאני מרגיש בעצם

ומגיעה השאלה: "למה אתה עצוב? למה אתה פסימי? למה אתה לא אופטימי?"

עכשיו הנה לכם התשובה: אני רוצה ליראות כמה אנשים

שכמעט אף פעם לא אמרו להם שום דבר טוב

בחיים שלהם לא שמעו באמת מילה טובה על עצמם

אבל לעומת זאת כל יום מזכירים להם כולם מסביב עד כמה הם חראות

עד כמה הם נוראים בהכל

עד כמה הם לא רצויים פה או בכל מקום אחר

ועד כמה עדיף שהם לא היו קיימים בכלל

אז אני באמת רוצה לראות את האדם שישאר לגמרי אופטימי אחרי זה

מיצטער אבל אני לא האדם שיכול לעשות את זה

יש 2 דברים שיכולים לעודד אותי

אבל את אף אחד מהם אתם לא תידעו

כי אני לא רוצה רחמים מכם

אני לא צריך רחמים מכם או מאף אחד אחר

ולבסוף כל אלו שחשבו שהקמתי בלוג כדי לספר את כל מה שעובר עלי, טעו בגדול

הקמתי אותו בישביל להוציא את מה שיש בי

ובישביל ליפרוק כאן עצב, עצבים ודברים דומים

אוקי אז אני מקווה שלא קראתם את זה

מיאו

ושנה טובה לכם