שלל שרב
מילים: מאיר אריאל לחן: יהודה פוליקר ביצוע: גידי גוב
תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.
שני ציירים על החוף
רואים לאור היום את הסוף
ולהקת שחפים כמראה
שביס אפרפר כלטיפה על הים.
היא לא יודעת כמה תוכל למשוך
היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך
וכבר חשבה לברוח מכאן
זה לא עניין רק שאין לה לאן.
והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור עם הגב לים
עם הראש לשם.
אור החשמל מדגדג
ואת החושך זה מענג
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה.
שני ציירים על הבר
עוד לא מאמינים שנגמר
ושביס הרקדנית מרחף
על בטן גליה ולא במקרה.
ובשדרות הרעד עובר גובר
בחצרות הפחד נובר צובר
פתאום היא מתרגשת נורא
סף מאורע זה יקרה זה קרה.
העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא נלחמת לעצור
לא אכפת לה כבר לגמור
עם הגב לים עם הראש לשם.
והיא נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
יאהבוה ציירים
יציירוה שיכורים
עם הגב לים עם הראש לשם.
תם השרב הגדול...
זה קטע כזה בכוכב נולד 4, שהם לוקחים את כל השירים שהיו חלק מהקיץ שלי, והורסים לי אותם, אחד אחד.
מילא, שלל שרב. אבל הצל ואני?! להרוס את העוצמה המדהימה של יהודה פוליקר בשיר הזה עם קול חסר עומק?!
בכל אופן, החופש הגדול הזה היה שרב אחד גדול, משהו מוזר, אני לא יודעת להגדיר אם טוב או רע. זה לא היה כמו החופשים הקודמים, בשום צורה. היה לו מבנה מוזר, הרגשה מוזרה.... או בקיצור, ככה עשיתי את החופש הגדול האחרון שלי:
קייצת בלאגן. זה נראה כאילו היה לפני כל כך הרבה זמן, משהו מעורפל, אני לא זוכרת אם נהניתי או לא, אם הרגשתי שאני עושה עם עצמי משהו, וכנראה שלא, כי עד הרפסודיה לא באמת הרגשתי שהקיץ הזה הולך לאנשהו.
מלחמה. ימים של דאגה, בשיא החום. אני זוכרת במיוחד את הלילה ששמעתי שהטילים הגיעו לגבעת אלה. הכל היה בסדר עם אנשים שאני מכירה באזור, אבל באותו לילה הייתי ממש בחרדה ממה שהיה ומה שהולך להיות. לא יכולתי להתנתק מהמסך של המחשב, מהטלויזיה, לא הייתי מסוגלת להרשות לעצמי [או שאולי פחדתי] לנתק את עצמי מהמציאות, מהחדשות השוטפות, ולהכניס את עצמי לעולם של חלומות.
גם כשאייל קיבל צו 8 דאגתי המון. זה היה בדיוק ביום של הקטיושה בכפר גלעדי.... קטיושה שנחתה על חיילי מילואים שרק התייצבו. הייתי בהיסטריה.
אלה עוזבת את הקן. מסתבר שזה הרבה יותר קשה מאשר לפני שנה כשענבר, נתא וסבינה עזבו. סבינה היתה לא קשורה, ונתא וענבר בקושי היו בקן אז לא ממש הרגישו בחסרונם למרות שהייתי בטוחה שלא נשרוד.
אלה, אני ממש מרגישה שהיא חלק מהבוגרת, ועצוב לי לא לראות אותה איתנו בישיבות, בין המדריכים, וזה פתאום מרגיש שונה בלעדיה.
מצד שני אני יודעת [או מקווה, או שניהם] שאלה באמת תמשיך להיות חלק מהבוגרת גם מהצפון, ואני כל כך גאה בה שהיא עכשיו קומונרית אי שם, ואני יודעת שמי שקיבל אותה פשוט זכה.
מעבר לזה, זה העלה בי תהיות, על זה שעוד שנה- אני כבר שם. אחרי בית ספר, מחליטה לאן החיים שלי הולכים. להיות קומונרית? [למה?! אני רק אעשה את המצב יותר גרוע] לעזוב את התנועה ולצאת לש"ש במקום אחר? לשכוח בכלל משנת שירות וללכת במסלול הרגיל?
לשמור על המסורת של ההורים שלי? להתנתק? להתחזק? נראה לא קשור אבל גם זה, חלק מההחלטה.
מיטל מתחתנת בחתונה כל כך כיפית ונחמדה, שאפילו אני רקדתי.
מוזר לי לחשוב עכשיו על מיטל כאישה נשואה. רק לפני שנה וקצת, היא עוד היתה בחיפושים [ניסוח לא משהו. הממ] וסיפרה שהיא לא הולכת להתחתן לפחות עד סוף הסטאז'.
פחח.
פסיכומטרי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, בעיקר בליל של סיבות שוליות.
אבל זה לא נורא כמו שחשבתי. אפילו שאני בפיגור בשיעורי בית של הקורס בצורה נוראית.
יש לנו שני מדריכים, מדריך כמותי-מילולי- ארנון, ומדריכת אנגלית- איתן. הם משעשעים, כל אחד בדרכו. ארנון מפחיד אותי עם הטון הסמכותי שלו [חוץ מזה שהוא מדבר בצעקות ועושה לי חור בראש] אבל נו, גם הוא בסדר. :)
רפסודיה...
אני מכתירה את האירוע הזה בתור מה שהציל לי את הקיץ. חוץ מזה שזה הזיכרון הכי טרי שלי אז יש הרבה מה לכתוב עליו.
5 ימים, ממש לקראת סוף החופש, עם כל הגרעין, או לפחות עם כל אלו שהחליטו להגיע מהגרעין. עצוב לי שהגיעו מעט, כי הרפסודיה הזאת היתה מדהימה. התחלנו ביומיים סמינר בנס-ציונה [שישי-שבת], שם הכרתי את מתושלח.
מתושלח ואני לא נפרדנו מאז שהכרנו, למרות שהיו תקופות שהוא הכאיב לי המון.
מתשולח התחיל להתהוות מעקיצה של משהו לא ברור בירך שלי, מה שאחרי פחות מיום הפך לאטרקציה של ממש. גוש גדול, אדום, נפוח ומגרד עיטר לי את הרגל. ביום שבת התחלתי לסמן את הגודל שלו בטוש לורד או בכל דבר אחר שהזדמן לי ליד. בשבת בערב, בדרך לכינרת, כבר התחלתי להדגים לאנשים את העליה העצומה במפלס הכינרת בשנים האחרונות, באמצעות מתושלח היקר.
הלהביסטים טענו שצומחת לי עוד רגל.
כשהגענו לכינרת זה כבר היה כואב. כואב, ברמה שהיה קשה לי לדרוך ולפעמים צלעתי.
אז הלכנו לרופא והחמוד נתן לי קורטיזון. "זה יתפשט עוד יום יומיים ואחר כך יירגע" תודה באמת.
מתושלח ליווה אותי עד סוף הרפסודיה, אפילו שביום האחרון הוא כבר כמעט ולא היה מורגש. כך מתחיל ונגמר לו מתושלח. כרגע כל מה שרואים זה סימן אדום- סגול עגול, מזכרת לחייו מלאי העוצמה.
ומעבר למתושלח.
בלילה של הסמינר עצמו לא נרדמתי כי כאב לי הגרון. אז ישבתי על כיסא והסתכלתי על אנשים ישנים ומתעוררים. היה ממש משעשע.
אחרי קצת דיבורים על הרצל, שותפות ושיתוף פעולה, הגענו ביום שבת לחוף חוקוק בכינרת. התמקמנו, אכלנו ארוחת ערב והתאספנו לנאום של יוני בן דור ["מאמא'לה"]. הבחור הזה, משלמים לו כדי שידמיין אסונות. על מה הוא לא דיבר.... הלכה הרגל, התפצחה הגולגולת.... בחור אופטימי לגמרי. ביום למחרת היה קטע מצחיק, שהוא דיבר ברוח אופטימית על "הרוח הזו, שהתחילה עכשיו, ואנחנו נקווה שתהיה גם מחר באותה השעה ותביא אותנו בבטחה לחוף לבנון". היינו בטוחים שעוד 5 שניות הוא קופץ ומוסיף "אלא אם כן נטבע למוות בדרך".
שעה אחרי זה הוא חזר לדבר על "למצב הזה קוראים שתיל, כשהרוח פתאום נפסקת, ואם היינו שטים היום היינו נאלצים להיגרר עם הרפסודה ולהגיע רק אחרי רדת החשכה" אמרתי כבר, בחור אופטימי?
אחרי השיחה עם מאמא'לה, מיד התחלנו עם בניית היסודות של הרפסודה. מאות אנשים מתנפלים על מערום סנדות, שם באמת היתה סכנת חיים. ממש מפחיד.
סיימנו מאוחר בלילה את המסגרת את הרפסודה, והלכנו לישון על הדשא. עמינח פראיירים ליד הדשא של הכינרת.... היה משהו משהו לישון על זה, באמת.
למחרת היום התחיל ב-5 וחצי בבוקר, והתנהל באווירה די עכורה. חצי מהגרעין לא עבד והרפסודה התקדמה מאוד לאט, מה גם שרובינו חלשלושים אז נאלצנו לעשות כל כפיתה 50 פעם.
אני העדפתי לוותר על הכפיתות. הרגשתי מיותרת ולא מועילה בעליל, כמו החבר'ה שפרשו להסתלבט בדשא. אבל ידעתי שאם אני אתחיל עם כפיתות, אני אעשה עבודה כפולה לאלה שיעברו לפרק ולעשות מחדש את הכפיתה שלי.
וזה לא שלא ניסיתי....
בשעה מאוחרת בלילה, אחרי שכמעט הדבקנו את הפער בינינו לבין רפסודות אחרות [שעוד הספיקו להרים תורן וגם סיימו כמה שעות לפנינו], ישבנו לאכול ארוחת ערב.
האוירה קצת השתפרה, אחרי הארוחה כמעט כולם באו לעזור ולסיים את המפרש [אני מרחתי את הרגליים בגואש והתחלתי לרקוד על הצד של המפרש ולעשות כתמים אדומים מכוערים :].
קמנו ביום שני, שוב ב5 וחצי בבוקר, ליום הכי טוב שהיה לי בקיץ הזה.
הרמנו תורן, ארגונים אחרונים, נכנסנו למים כדי לא לחטוף מכת שמש [כי איזו עוד סיבה.... יש להיכנס לכנרת... באמצע יום חם.... ממש ממש חםםםםם?] וחיכינו לרוח.
כשהרוח הגיעה עלינו כולנו על הרפסודה [אפילו העליתי את המצלמה :] וחיכינו לתורינו להתחיל לזוז.
ההתחלה היתה קשה. סחבנו את הרפסודה לכיוון שהוא כמעט מנוגד לכיוון הרוח, המפרש התחיל לעשות בלאגן והמנור [הסנדה הענקית שמחזיקה את המפרש למעלה] נשבר וכמעט פיצח כמה גולגלות.
היסטריה. "אביאל תיזהר! תחזיקו את המפרש! נו איפה אתם?! קומו ותעזרו להוריד את המפרש! תשמרו על הציוד! לא! תשמרו על האנשים!"
אחרי זה היתה לנו נסיעה די נעימה, עם "גל גדול" ששוטף את כל הרפסודה, ואחריו "גל שקט" שבקושי מרגישים. והיה גם גל חמוד וגל בינוני וגל גדול חמוד ועוד כל מיני המצאות.
אני בעיקרון הייתי המע"רית. כל התפקיד שלי היה לחבוש מי שנחתך. מכיוון שאף אחד לא נחתך, ורוג שהחזיקה את ההגה התחילה להקיא בצרורות, הרשיתי לעצמי להחליף אותה.
מדהים.
מדהים.
ניסיתם פעם להשתין על רפסודה?
זה מצחיק. לי לקח 7 דקות [עשינו מעין פינה על הרפסודה שבנאדם מתיישב ושופכים עליו מים, וככה זה בא בגלים], וחצי שעה אחרי זה התברר שהייתי צריכה עוד. אבל החזקתי את ההגה ולא היה לי כח לזוז ממנו אז התאפקתי למוות.
בסביבות 5 וחצי נדמה לי, או 6, הגענו לחוף, אבל לנקודה יותר מדי קיצונית בחוף, ונאלצו לגרור אותנו ל"מעגן רפסודות" או וואטאבר.
חוף לבנון. :)
המשך היום, אחרי פירוק מתיש של הרפסודה, היה בעיקר מנוחה ולשבת בסתלבט, אחרי הארוחת ערב היה ערב תרבות הזוי, ואחריו הרוב היו מעפנים והלכו לישון. אולם המגניבים שבינינו הלכו להשתולל בדיסקו.
כן, אני, דיסקו, לרקוד. אני. למה? אה. שאלה לעניין.
כי זה עם אנשים שאני אוהבת ואני מרגישה בנוח לרקוד איתם.
כי זה משחרר תחת.
ובעיקר כי לא רציתי שהיום הזה ייגמר.
עד כדי כך, שאחרי הדיסקו אני ופלג ישבנו וטענו לאי שפיות. או יותר נכון, המצאנו את האי-שפיות מחדש.
וואו.
למחרת קמנו ב8 [מטורף!], הסתלבטנו, נכנסנו למים הצלולים [לשם שינוי, אחרי הזוהמה של הרפסודות] של חוף לבנון, התחרפנו, יצאנו, פעולה, הביתה.
כיף חיים.
והיום....
בדיוק שבוע אחרי יום השיט. בפוקס יצא ככה.... היום התחלנו ללמוד. זה התחיל בזה שהקראתי טקסט מטופש לכיתות ז' בשני טקסי פתיחה מוזרים. מנהלת חדשה- כבר לא רמי!!! אבל קצת מזכירה לי את הבית ספר היסודי.
שני דברים משמחים היום:
א. החופש התחיל. לא יאומן, אנחנו לומדים 3 ימים בשבוע!!! זה... זה כאילו, זה.... ראש השנה כל שבוע! מטורף!
מעבר לזה, החופשה בקיץ הרגישה לי יותר כמו גוש שיעמום, החופש האמיתי שלי הוא כשאני מרגישה שאני מנצלת את הזמן לעשות מה שאני רוצה.
ב. פגשתי את הקומונרים החדשים. תום וגליה. כאלה מתוקים, ו... ו.... גדולים מאיתנו בשנה ;[
די, אני לא כיתה י"ב, אני לא.
ואיך אפשר בלי סיכום לפוסט שכתבתי לפני חופש, ועוד כמה ציפיות לשנה? :)
1. קייצת. הצליחה די בגדול. ולא, הקן שלנו לא הופך לקן קהילתי. ימשיכו להיות בו קבוצות, ואפילו שאני לא מדריכה.... [זה אולי בפוסט אחר] אני מרגישה המון אחריות על מה שיקרה השנה.
2. לרדת לאילת. פחח, כן, נכון.
3. מיטל מתחתנת- 8.8. ועל זה כבר כתבתי.
4. מבחנים: אה! קיבלתי ציונים. הם בסדר, תודה. אין לי כח להתעסק בהם אפילו. והפסיכומטרי עדיין מחכה....
5. להתחיל לחשוב על ללמוד נהיגה. וזה עובר לרשימת דברים שעושים השנה.
6. לגמור את השמלת תנועה- איי-מן! היא גמורה ומודפסת ויפה וגם לבשתי אותה ברפסודיה.
7. רפסודיה. כיף כיף כיף. כיף כיף כיף!
8. לחזור לכתוב. אני מרגישה כמו תינוק שלומד מחדש ללכת. כל מיני ברכות טיפשיות בחרוזים.
9. ללמוד להעריך את עצמי. זה בא בתקופות...
וקצת דברים שהייתי רוצה להספיק, בשנה האחרונה שלי כתלמידת תיכון ובלה בלה בלה:
1. לעבוד. יש מה לפרט?
2. לעשות דברים בקן. באמת לקחת אחריות ולהריץ דברים גדולים, ולהרגיש שאני עושה.
3. ללמוד נהיגה.
4. לעשות דברים בבית ספר. חשבתי להיות משצית בבצפר, או אולי אפילו לרכז את המשצים. זה נשמע לי מגניב בטירוף.
5. ללמוד משהו חדש. להכניס תחום עניין נוסף לחיים שלי.... אולי צילום.
6. להעמיק במשהו ישן. גיטרה, גיטרה, גיטרה.
7. להיות סגורה על מה אני רוצה לעשות עם עצמי. או כמו שאומרים, בשנה הבאה בירושלים הבנויה.
תודה שקראתם, היה נחמד לכתוב כאן שוב, תגובות, קר"ש.