http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177זה הבלוגה'לה שלי. בלוגה'לה נועד לאנשים שמחפשים את עצמם ברחבי הישרא וממש מעוניינים להתמכר- או להשתעמם... אה, ותגיבו. תודה :)heCopyright 2026 קקטוס מסתכל. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=7443607<div align="right" dir="rtl">זה משונה, עכשיו. כבר לא ביצפר. כבר לא אשדוד. כבר לא חניכה. כבר לא... כל מה שהכרתי. גרה במקום משונה עם עליות וירידות ויקב ומדרחוב, ישנה עם עוד 4 אנשים בחדר וערימה של כלים לא שטופים במטבח, מקום שאותו אני אמורה להפוך לבית שלי. אחראית על קן שפגשתי לראשונה לפני 3 שבועות, מקלט של חדר ושירותים, 30 ילדים כמעט בגילי שאני כל כך רוצה, ובמקביל כל כך פוחדת, להדריך. היו תקופות, שהחיים שלי התנהלו סביב האינטרנט. באחת מהתקופות האלה פתחתי את הבלוג הזה. עכשיו אני בקושי כותבת בו, ואנשים שאיתי אומרים לי למחוק את הבלוג, כי הוא כבר לא רלוונטי, כי זה לא נכון לחשוף דברים בצורה כזאת, כי זה לא אחראי כלפי חניכים, או חניכים לשעבר, שיקראו בו. את רוב החיים שלי אני עוברת במציאות, ולא כאן. אבל אני עדיין אוהבת לכתוב, גם כאן, וגם לעצמי, וגם לגרעין, ומה שכתבתי עד עכשיו היה ויישאר חלק ממני, ואני לא מסוגלת למחוק. ומי שהכיר אותי רק עכשיו,ויגיע לכאן איכשהו, ויקרא את מה שכתבתי פעם [אני לא ממליצה- את השיגעון שלי עדיף להכיר לאט ובצורה מבוקרת... P: ] צריך לדעת שעכשיו אני בנאדם אחר, לא מנותקת מכל מה שעברתי כאן, אבל מלאה בה</div>Fri, 14 Sep 2007 12:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=7443607http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=7443607http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=6485493<div align="right" dir="rtl">לפני איזה שבוע וחצי היתה לנו מתכונת די חופרת באנגלית. בסוף היינו צריכים לכתוב חיבור- האם כסף יכול לקנות אושר. בפסקה האחרונה כתבתי, שאנשים כל הזמן חושבים שאם הם ישיגו דבר מסויים, זה יקרב אותם אל האושר, וזו הסיבה שהם כל הזמן מנסים להשיג עוד ועוד, וזה חלק ממה שנקרא תרבות הצריכה. ואותם אנשים לא מבינים, כתבתי בשורה התחתונה, שהאושר הוא לא המטרה- אלא הדרך. ואז הבנתי כמה שאני לא מקיימת את המשפט הזה. התמכרתי לדיכאון. חיפשתי את הרע בכל דבר, סתם כי היה לי נוח, לרחם על עצמי, להגיד לעצמי שאני לא מאושרת, בגלל שהדברים נראים כך ולא אחרת. [חרוז! איזה כיף.] והרבה פעמים מצאתי את עצמי במצבים שרע לי ואני לא יודעת למה בעצם. מסתבר שזה היה סתם הרגל מגונה, התמכרות. וכדי לצאת מהדיכאון, מההרגשה שהכל רע... צריך פשוט להבין שיהיה לי טוב אם אני ארגיש טוב, וזה לא תלוי בשום דבר חוץ מההחלטה שלי. אז הגעתי למסקנה שאני צריכה, לא משנה באיזה מצב, לזכור שזה רק תלוי בי אם יהיה לי רע עכשיו או טוב. שאני בוחרת אם טוב לי או רע לי.... ובחרתי שאני רוצה שיהיה לי טוב. ובאמת אני יכולה להגיד עכשיו, שהרבה יותר טוב לי. גם במצ</div>Sat, 12 May 2007 20:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=6485493http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=6485493http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=6229869<div align="right" dir="rtl">לא בא לי לדבר. לא בא לי לחשוב. לא בא לי לחייך... לא בא לי לאכול. או לשתות. לא בא לי לצאת. לא בא לי לענות לטלפון, או להודעות. לא בא לי אנשים. לא בא לי חיים. לא בא לי חברים. לא בא לי להסתכל. בא לי לרבוץ 12 שעות מול הטלויזיה עם דמעות בעינייםולהרוג לעצמי את המוח, עד שאמא שלי באה ואומרת שאני לא יכולה להישאר במצב הזה ואני צריכה לשמוח... אני אשמח, כשיבוא לי. אבל לא בא לי.</div>Sun, 08 Apr 2007 22:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=6229869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=6229869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=6111529<div align="right" dir="rtl">אני הולכת ובוהה בשרוכי הנעליים שלי ואולי היה יותר קל פשוט ללכת בלי. השרוך כבר מרופט קשור בקשירה כפולה אבל מחזיק מעמד בצורה די מופלאה ואת הקשר הזה אף פעם לא פותחים ככל שעובר הזמן הקשרים רק מסתבכים וזה חונק לי את הרגל, זה השרוך הארור בסוף אשאר לנצח עם שרוך נעליים סגור. אני הולכת ובוהה בשרוכי הנעליים שלי ואולי הרבה יותר קל פשוט ללכת בלי. קצת חמשירי מדי, נכון? עברתי טסט ביום חמישי [22.3].... אוי האושר! אין יותר ירושלים. יש לנהוג. את הרשיון נהיגה שלי קיבלתי רק היום [או אתמול, תלוי איך מסתכלים] כי בלאגנים היה להעביר את הרשיון לאשדוד והמלווה התחיל אתמול [או שלשום, תלוי איך מסתכלים] כי רק אז הוציאו לי את הרשיון. מזל טוב לי :]</div>Tue, 27 Mar 2007 00:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=6111529http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=6111529http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5990408<div align="right" dir="rtl">שנמאס לי לא לכתוב. אז ב12 בלילה הכרחתי את עצמי לשבת ולא להוריד את העיפרון מהדף. פשוט לכתוב, ולא לעזוב את עצמי,ולנסות להוציא משהו טוב.... אז יצאו גושי שורות מוזרים בעליל ואחושלוקי [מאיפה הבאתי את הביטוי הזה?!] דכאוניים, אבל בין לבין היתה גם טיוטה ארס-פואטית מעניינת, שאני לא אפרסם פה אבל מי שרוצה לקרוא יכול לדבר איתי. אותי אישית זה מעצבן... אבל אני אשתפר. תנו לי להיות עוד ילדה אבודה שקופצת ראש לרחמים העצמיים שמחפשת את עצמה בשירים של אחרים תנו לי להיות עוד בועה טפשית שזורקת כל פעם את הסיבה לחיים שמחפשת את עצמה באחרים לחלום שאני אדם אחר ופתאום להתעורר ללכת לים ולבכות שם שעה ואז לחלום בחזרה כשאגדל אוהב את עצמי ואענה על כל הציפיות אבקש תמיד לחיות אבל בינתיים תנו לי להיות עוד ילדה אבודה שקופצת ראש לרחמים העצמיים שמחפשת את עצמה בשירים של אחרים תנו לי להיות עוד בועה טפשית שזורקת כל פעם את הסיבה לחיים שמחפשת את עצמה באחרים לשנוא את כולם ואז לאהוב להרגיש שאין אף אחד ולכאוב לחיות חיים שהם לא נכונים לחשוב שאני רקובה מבפנים להזות שיש מישהו שחושב ואז לחנ</div>Thu, 08 Mar 2007 21:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5990408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=5990408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5731534<div align="right" dir="rtl">שלא תוכל למצוא אותה הולכת עד אחרי אינסוף לחפש את מה שפעם היתה... דני סנדרסון, תמיד יודע לקלוע. אני מתחילה להיות דכאונית שוב....צריך לקחת את עצמי בידיים. או שלא.</div>Fri, 26 Jan 2007 21:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5731534http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=5731534http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5651936<div align="right" dir="rtl">[ומזל טוב לבלוגי הקטן, הצנוע ובן הארבע. מטורף!] רציתי לכתוב על חג המעלות מיד אחרי, עוד לפני הסמינר, עוד כשהכל היה טרי בראש- וחבל שלא יצא עקב סדר יום עמוס ומטורף. אז נתחיל בחג. חג מעלות קני אשדוד 2007- הדבר הכי חם של 2006. פרוע במערב. השבועיים של ההכנות היו נחמדים פלוס, והתרגשתי לראות בהכנותכל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה מקני אשדוד. אני עברתי מצוות פרסום ותפאורה לצוות מסכת, זאת אומרת עבדתי על קטעי הקישור בין ההופעות של הקנים. אחרי התעקשות יתרה מצידי, הוחלט [החלטנו :) ] שאני ואיציק ננחה את הטקס. מה שבאמת היה מדהים והוציא ממני את הטוב, זה היום של החג מעלות עצמו. הגעתי ב-9 וחצי בבוקר עם רשימה של שלושה דברים שרציתי להיות בטוחה שהם מוכנים. בסביבות 4 אחה"צ גיליתי שאני כבר 7 שעות לא מפסיקה לרוץ ממקום אחד לשני, לדאוג למליון דברים שקשורים למסכת, לתפאורה, למוסיקה, להנחיה, לקטע י"ב ולא זוכרת מה עוד. עמדתי לרגע, ואז הבנתי שאני כבר הרבה מאוד זמן צריכה לשירותים ובעצם מתעלמת מזה לגמרי. כן, הייתי לחוצה, ומדי פעם עלו מרמורים כשדברים לא הסתדרו כמו שרציתי, אבל ברוב המכריע של הזמן זה היה לחץ טוב.</div>Sat, 13 Jan 2007 22:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5651936http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=5651936http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5170872<div align="right" dir="rtl">את הדבר שגורם לי להיות כל כך דפוקה בשכל.לא דבר חדש, או שלא ידעתי על קיומו קודם, אבל לחשוב על זה מחדש, ולהכיר בזה בתור השורש לכל הבעיות, ולראות שזה רק הולך ומחריף... משנה משהו בתודעה.שנאה עצמית.אני פשוט לא אוהבת אותי. לא מבינה איך אפשר לסבול יצור כזה, שהוא אני.ואולי זה מה שגורם לחוסר ביטחון.ולחוסר היצירתיות, לזה שכבר המון זמן אני לא מסוגלת אפילו להעז לחשוב על דבר שהוא יצירה שלי, משהו שבא ממני, אפילו לא מכתב מסכן [או לא מסכן?] לחברים שיוצאים לפולין.ולזה שאני צריכה לנסח כל מילה בפוסט כזה קטן, פעמיים ושלוש ואלף.ולזה שבשיחה אף פעם, אף פעם אני לא אצליח להגיע למצב שאני אומרת את מה שאני חושבת, ואת כל מה שאני חושבת.ולזה שרוב הזמן אני בכלל לא טורחת לחשוב, כי איזה דבר טוב כבר יכול לצאת מזה.ולחוסר היכולת להוביל רעיונות, להוביל דברים, לא משנה כמה אני ארצה.איך אני בכלל יכולה לחשוב על להיות קומונרית של קן, לקחת עליו אחריות, להוביל אותו?סביר להניח שאני אשב בצד ואתן לכל השאר לעשות את העבודה.ואני אשנא את עצמי על זה.זה לא נכתב מתוך רחמים עצמיים, אפילו שאני לא יכולה להעמיד פנים שהפסקתי לחטוא בזה. [לחטוא ב</div>Mon, 30 Oct 2006 00:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=5170872http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=5170872http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=4789642<div align="right" dir="rtl">שלל שרב מילים: מאיר אריאל לחן: יהודה פוליקר ביצוע: גידי גוב תם השרב הגדולהשמש רד לים הכחולורוח חרישית מרגיעהפנים וצוואר נחיריים ודם.שני ציירים על החוףרואים לאור היום את הסוףולהקת שחפים כמראהשביס אפרפר כלטיפה על הים.היא לא יודעת כמה תוכל למשוךהיא לא יודעת כמה תוכל לנשוךוכבר חשבה לברוח מכאןזה לא עניין רק שאין לה לאן.והיא נרדמת בהקיץעם הגב לים עם הראש לשםולא אכפת שכבר יבואכך עליה יעבור עם הגב ליםעם הראש לשם.אור החשמל מדגדגואת החושך זה מענגואנשים יוצאים לחפשמקרה שיקרהאם אפשר במקרה.שני ציירים על הברעוד לא מאמינים שנגמרושביס הרקדנית מרחףעל בטן גליה ולא במקרה.ובשדרות הרעד עובר גוברבחצרות הפחד נובר צוברפתאום היא מתרגשת נוראסף מאורע זה יקרה זה קרה.העיר נפתחת לפניועם הגב לים עם הראש לשםלא נלחמת לעצורלא אכפת לה כבר לגמורעם הגב לים עם הראש לשם.והיא נפתחת לפניועם הגב לים עם הראש לשםיאהבוה צייריםיציירוה שיכוריםעם הגב לים עם הראש לשם.תם השרב הגדול... זה קטע כזה בכוכב נולד 4, שהם לוקחים את כל השירים שהיו חלק מהקיץ שלי, והורסים לי אותם, אחד אחד. מילא, שלל שרב. אבל הצל ואני?! להרוס את העוצמה המד</div>Sun, 03 Sep 2006 20:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=4789642http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=4789642http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=4536932<div align="right" dir="rtl">זה דבר אחד שאני עוד זוכרת.... הפסקתי לנגן בגיטרה. הפסקתי לכתוב. הפסקתי לדבר עם אנשים. הפסקתי לחשוב. הפסקתי לנשום. ועכשיו כל מה שאני עושה כל היום, זה לשבת מול אלבום ענק ולסדר תמונות, מהימים שבהם עוד עשיתי משהו. הייתי משהו. זה די מעניין, כל הזמן אני מרגישה כאילו פעם הייתי הרבה יותר מלאה עניין בחיים. אני באמת לא מבינה את זה. בסופו של דבר מגיע שלב שכבר אין לאן להתרוקן... קטע. הוא פשוט לא מגיע. אתמול עשינו מסיבת פרידה לגרעין אנוש, לסלע, ספיר ושאר בני ובנותגרעינן. הפתענו אותם בחווה שלהם. היה קטעים. באמת הלך טוב. עלו בי המון תהיות האם אלה החיים שאני רוצה, להיות תקועה עם אותם 10-20 ומשהו איש באותו בית. אם אני אסתדר איתם, ועוד יותר גרוע, אם הם יסתדרו איתי. אנשים עם חשיבה שונה משלי, עם הסתכלות שונה משלי... אנשים שלפעמים אני לגמרי לא מבינה. אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך בזה.... ואולי מה שמחזיק אותי הוא הפחד מלהגיע לשלב, שכבר אין לאן להתרוקן... קר"ש.</div>Wed, 02 Aug 2006 21:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (קקטוס מסתכל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2177&blogcode=4536932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2177&blog=4536932