זה דבר אחד שאני עוד זוכרת....

הפסקתי לנגן בגיטרה.

הפסקתי לכתוב.

הפסקתי לדבר עם אנשים.

הפסקתי לחשוב.

הפסקתי לנשום.

ועכשיו כל מה שאני עושה כל היום, זה לשבת מול אלבום ענק ולסדר תמונות, מהימים שבהם עוד עשיתי משהו. הייתי משהו.

זה די מעניין, כל הזמן אני מרגישה כאילו פעם הייתי הרבה יותר מלאה עניין בחיים.

אני באמת לא מבינה את זה. בסופו של דבר מגיע שלב שכבר אין לאן להתרוקן...

קטע. הוא פשוט לא מגיע.

אתמול עשינו מסיבת פרידה לגרעין אנוש, לסלע, ספיר ושאר בני ובנות גרעינן. הפתענו אותם בחווה שלהם.

היה קטעים. באמת הלך טוב.

עלו בי המון תהיות האם אלה החיים שאני רוצה, להיות תקועה עם אותם 10-20 ומשהו איש באותו בית.

אם אני אסתדר איתם, ועוד יותר גרוע, אם הם יסתדרו איתי.

אנשים עם חשיבה שונה משלי, עם הסתכלות שונה משלי... אנשים שלפעמים אני לגמרי לא מבינה.

אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך בזה....

ואולי מה שמחזיק אותי הוא הפחד מלהגיע לשלב, שכבר אין לאן להתרוקן...

קר"ש.