לכתוב. עוד ועוד.

סתם ככה, באמצע שיעור, עולה לי מילה לראש. אחריו יכול לרדת עוד מבול של מילים, או שלא ירד כלום, בכל מקרה הכל הולך לאיבוד.

וזה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא, שעכשיו זה נשמע לי כמו אוסף מילים. דמט, הייתי רוצה את היכולת לצנזר.

המומה

איך הגעתי עד לכאן

תגיד לי מה

מה יהיה הלאה

במדבר

קצת שייכת, קצת תלושה

כמו עשב בר

חוששת ממעלה

לאן, באינסוף של כביש?

השילוט כמו קיר לבן

לאן שהלב מרגיש?

גם הלב שואל לאן

שביל עקום

בו פוסעת כשכבר

לא יודעת כלום

אולי לא חושבת.

ממשיכה

קצת עוקבת, מרגישה

קטנה ממך

קטנה מכולם

לאן, באינסוף של כביש?

השילוט כמו קיר לבן

לאן שהלב מרגיש

גם אם הלב עוד לא מוכן.

תודה שקראתם, בואו שנית, תגובות יתקבלו בברכה. קר"ש.