הקטע הבא לא לבעלי דם-פוביה.

הלכתי לבדיקות דם אתמול בבוקר, בהוראת הנוירולוג [שבדק אצלי את עניין הרעידות בידיים, כן, הידיים שלי רועדות בצורה מפחידה] שטען שיש לי בעיות בכבד.

האחות דקרה אותי ביד שמאל, והוציאה מבחנה של דם, ועוד מבחנה, ועוד אחת, במבחנה החמישית היא כבר היתה צריכה ללחוץ כדי שיצא משהו.... ובמבחנה השישית כבר לא יצא לי דם.... :|

אז היא אמרה ברוח מתחשבת של אחיות בקופת חולים, שהיא לא רוצה שאני סתם אבוא עוד פעם, אז היא דקרה אותי שוב ביד ימין, והוציאה עוד שתי מבחנות.

אחר כך יד שמאל כאבה לי ממש, וביד ימין היה לי שטף דם :( אחות עקומה.

בצהריים, לפני שיצאתי לכיוון הקן לעוד יום פעילות, התקשרה הרופאת משפחה ואמרה שהבדיקות לא בסדר, ושאני צריכה לבוא ולקחת הפניה לעוד בדיקות.

אז הגעתי לקן, ארגנתי ארגונים אחרונים של הערב קרמבו שחיכה לי, ואז נזכרתי שאני צריכה לרוץ למרפאה..... השארתי את התיק ואת הכל בקן והגעתי למרפאה, ואז המזכירה עושה לי "איפה הפתק? ד"ר מירלי אמרה שאת צריכה להביא לה איזה פתק"

לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אז ישבתי וחיכיתי שעה, שהרופאה תתפנה, ושהמזכירה תעשה טלפונים לכל העולם. בינתיים גם אני התקשרתי לכל העולם להודיע שאני אאחר בלפחות חצי שעה לערב של החניכים שלי, ושיעבירו להם משהו בינתיים. ואז המזכירה אומרת לי "אבא שלך כבר יבוא לאסוף אותך. הנה, קחי דברי איתו."

לא היה לי מושג מה היא רוצה, למה אבא שלי צריך לאסוף אותי ולמה הרופאה לא רוצה להגיד לי כלום, והיא מדברת רק עם ההורים שלי. כשאבא שלי הגיעה המזכירה נתנה לו מעטפה, ובתוכה היתה הפניה לחדר מיון. :O

פסק זמן לתיאור הסיטואציה: אני עומדת במרפאה אחרי המתנה של שעה, רבע שעה אחרי שהפעולה שלי התחילה, אין לי מושג מה הרופאה רוצה ממני, ופתאום מתברר לי שאני צריכה להגיע בדחיפות לחדר מיון. מה לעזאזל, חדר מיון?! אני גוססת?!

חזרתי לקן לקחת את התיק, וכולם נתקפו דאגה כשסיפרתי להם, וחשבו שאני גוססת. בתיק לא מצאתי את הפלאפון אבל לא היה לי זמן לחפש אותו :(

עברנו בבית לקחת כסף וקצת אוכל, ונסענו לתל השומר. שם נכנסנו לחדר אחות שעשתה לי [עוד] בדיקות דם ואמרה לי "להמתין".

אז המתנתי.

רק 3 שעות המתנתי, כדי להיכנס לרופאה, שהסבירה לי על איזו מחלת ווילסון שאין לי.

מסקנה: נמאס לי לאבד דברים. במיוחד פלאפונים.

מראה אה

[נמאס לי משירים עם שם של מילה אחת.]

הנה את עומדת, רועדת, מדומה

מנהלת קרב מול ההשתקפות שבמראה

והנה מתכוננת, מחושבת, שקולה

מתקדמת אל הצעד הבא

ורידים קטנים של זעם בוערים מן הרקה

מהיכן הביטחון הזה במה שאת עושה

עיני אש שוטפות, מחפשות נקמה

רוצה להחריב את כל מה שאת רואה

מי דיבר

על שלמות או שלווה

עכשיו את חושבת

רק מלחמה

הנה את בועטת, שורטת, מכה

מאבדת עשתונות אל מול המראה

הדמות מקבלת חיים משלה

ומנסה להיאבק בחזרה

לא מוותרת, כבר אין לך שליטה

כמעט מהופנטת, ללא חשיבה

כמעט אוטומטית, כמעט מכורה

את לא מקבלת שום תבוסה

מי דבר

על שלמות או שלווה

עכשיו את חושבת

רק מלחמה

הנה את עומדת, רועדת, דוממה

מסתכלת על רסיסי המראה

והנה- מכונסת, כבויה, חשופה

פוחדת לחשוב על הצעד הבא

אני הכי שונאת את השירים שיוצאים לי בכח.

אבל זה עדיף על כלום.