|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ווהו! יוצאים רבו"ש!
1) שלושת השבועות האחרונים היו ממש כייפים! זה נשמע מוזר, אבל למרות כל מצבי ה2, שפיכות של 20 שכיבות סמיכה, זחילות דרך שדות קוצים, עונשים, הקפצות באמצע הלילה, סמ"חים סדיסטיים, רס"פ מרושע במיוחד, וכו' וכו'...
התחלנו את השבוע חסימות ברמת הגולן, ודבר ראשון איחרתי בשעתיים, מספר דקות לאחר שכולם יצאו. אז אחד המפקדים נשאר שם וליווה אותי בהסעה עד למחנה נטוש, שתי דקות מקצרין. שם ישנו באוהלים כמו שיש בבקו"ם, אבל לפני כן, גייסו אותי לעשות בסיסיות (שמירה בבסיס עם עוד שניים כל פעם). שלושת השעות האלה עברו בכיף. לקחו אותנו גם בתור צוותי הג"ס (הגנה סביבתית), בעצם, כוח כיבוי אש שנמצא בכוננות קרוב לתרגיל במקרה ותהיה שריפה, ובאותו זמן העבירו לנו כל מיני תכנים שהיינו צריכים לדעת, תירגלנו כל מיני דברים, וכו' וכו' וכו'... זה היה אחד השבועות המיותרים, אבל באותה מידה, אחד הכיפיים.
היה לנו ריצת 3 קילומטר אותו שבוע בתוך קצרין. היה קשה, וראיתי שקצרין היא אחת הערים היותר יפות בארץ. באחד החצרות שם יש גינה מקושטת ושם ראיתי פסל של צב מחובר בשרשרת מהצוואר שלו למשהו אחר. אחד הדברים היותר קשוחים שראיתי.
בסוף השבוע היה מסע סמ"ח, מסע של 6 קילומטר, שלא התחיל לאף אחד בטוב, עם ספרינטים בעליות, עליות קשות כמו החיים, מ"מ מאחור שמאיים לכסח, וטירונים שבוזים ועייפים שלא מצליחים לשמור על שני טורים ישרים, ובטח שלא להשאר קרובים אחד לשני. היה קשה, היה כואב, המ"מ אכן בעט בי כפי שהבטיח, וכשסיימנו את המסע, הודחנו ממעמד הלוחמים. זה היה עצוב...
משהו ששכחתי לספר - את האוכל וההסעות סיפקה חברה קבלנית בשם אלישרא, חברת בת של אלביט מערכות. פירוש הדבר הוא שלא היה לנו רס"פ מרושע על הראש למשך שבוע שלם! ואשכרה היה לנו אוכל שהוא לא מנות קרב או אוכל קר מהבסיס.
אחד מהפלוגה שלי שלא אזכיר את שמו אמר למישהו אחר בצחוק "עשר שניות הייתה באילת וחזרת". הסמ"ח שמע על זה, וכיוון שלא הייתה לו סיבה אחרת לטרטר אותנו, החליט שהוא מטרטר אותנו על זה. העמיד אותנו בח' פלוגתית (מחלקה בכל צלע) ואמר שהבד הכחול הרחוק זה ים סוף, נתן עשר שניות להגיע לשם, לרחוץ את הרגליים, לנוח ולהתפנק ולחזור. רצנו לשם מהר מספר פעמים, כשכל פעם זה לקח בסביבות החצי דקה, ולא עשר שניות כפי שרצו. אבל הנאום שלו לפני הטיזוזים היה אחד המצחיקים. לא שבאותו רגע העזנו בכלל לחשוב על לצחוק, אבל במבט לאחור, כל הקטע הזה היה מצחיק.
2) אחרי זה יצאתי שבת, וביליתי אותה עם מיכלי שלי. יצאנו לארוחת ערב משפחתית, ואחרי זה הייתי עייף מדי לצאת למסיבה אצל ידידה. היו קצת חיכוכים ולא היה מושלם. אבל זה לא משהו שלא התגברנו עליו בסופו של דבר.
3) יום ראשון יצאנו לירושליים, היה לנו סיור בהר הרצל, ראינו קצת את הכנסת, קצת את בית המשפט העליון, ומשם עפנו לצפון הרחוק לשבוע שדאות. שם למדנו את רזי המקצוע של להסתוות ברקע, איך לנוע בצורה מבצעית, תנועות וסימנים מוסכמים, זחילות וסחיבות פצוע. היה שבוע מאוד כיפי, ובמהלכו למדנו שהגבול לכוח שלנו הרבה יותר רחוק ממה שנדמה היה לי, כשראיתי אחד מהצפלונים של המחלקה מרים את האדם הכי כבד במחלקה, כשזחלנו דרך שדה קוצים (אגב, זה בכלל לא קשה כמו שזה נראה), וכשזחלתי 70, או 80 מטר של דרך קשה די במהירות. (המפקד: "מה אתה זוחל לאט? מה אתה, חלבי?" אני: "לא, אני פרווה." ומתחיל לזחול במהירות). לא חסרות דוגמאות לשיפור של האיתנות של המחלקה.
בסוף שבוע השדאות היה לנו מסע מ.מ.. שש קילומטר של הליכה על מישור, ועוד קילומטר אחד עם אלונקה. כלקח ממסע קודם, החלטתי שאני בא בראש טוב, בא בשביל להנות, ולא נשבר, לעזאזל! לקראת סוף ששת הקילומטרים, באתי לעזור לאחד מהמחלקה לשאת את האלונקה עליו. בגלל טעות כלשהי, אי אפשר היה לשאת את האלונקה כמו שצריך, והסמ"ח מאחורה התעצבן על שנינו ואמר לנו לטוס קדימה. לקחתי את האלנוקה בידיים, ורצתי איתה 100 מטר בערך, עד שהגעתי למ.מ., ואז הוא אמר לי להוריד את האלנוקה ולעלות עליה. תוך 40 שניות הייתי באוויר, ננשא על ידי כל חברי, לקילומטר האחרון של המסע. היה ממש כיף, למרות שנפלתי פעם אחת עם האלונקה. הייתי קשור אליה חזק ויציב, אז לא נפלתי מהאלונקה ושום דבר לא נפל מהאפוד שלי.
אחרי השבוע שדאות סגרנו שבת שניה (טוב, לפחות בשבילי, אההמפריימןסגר21אההממ...), מסדר מפקד נורא ארוך, מתיש ושלא הייתי בו כי הייתי עם הס.מ.פ. במחסנים, מארגן דברים בשביל הפלוגות אימון מתקדם. הדברים שהוא סיפר לנו... באמא שלי אלה באמת היו דברים מדהימים על חיל השיריון! ואלה עוד סיפורים על האימונים! הס.מ.פ. שלנו הוא אחלה בנאדם. סטלן והזוי ברמות כשהוא רוצה, רציני ואחראי כשצריך. אשכרה מודל לחיקוי.
4) אחרי זה, יצאנו לנוהל שבת. כלומר יום וחצי ת"ש, שיש זמן לעשות כמעט כל מה שרוצים. להתקשר לאנשים, להתקלח, לבלות בזולה, וכו'. שישי בערב, אחרי שהלכתי לישון, שניים מהצוות שלי העירו אותי ואמרו לי לעלות זריז על מדי ב', אפוד בכוננות מלאה, ולבוא איתם לפגוש את הס.מ.פ. שמחכה ליד המחסנים. אם זה הס.מ.פ., אז סבבה. עליתי זריז על מדים, אפוד, נשק, והתחלנו לרוץ לשם. כבר אחרי שיצאנו נזכרתי בעובדה המטרידה שאחד מהם רצה לצאת לריצת אפוד, ואף אחד מהפלוגה לא רצה, אז גררו אותי לזה. גם אחרי שעליתי על זה, המשכתי איתם בכיף, אפילו עשינו עשרים שכיבות סמיכה עם האפוד והנשק, אבל הם לא הצליחו לשכנע אותי להתגלגל על גבעות הפודרה. חזרנו לפלוגה שלנו כמנצחים, ואני חזרתי לישון.
דיברתי במהלך השבת עם אנשים בטלפון, חרשתי את האינטרנט הסלולרי, קיצר, התפנפנתי לי בכיף.
5) במוצאי שבת, היה מסדר כוננות. הטירונים עומדים בח', כשבאמצע הפק"לים מסודרים, וזה... אז אחד בדברים שעושים במסדר הזה זה שטירונים יוצאים ואומרים נהלי שמירה, הגנת מחנה, וכו'. אז אני יצאתי להגיד אחד מהנהלים, קצת חפרתי כהרגלי, אז המפקד קוטע אותי ושואל אם הם יודעים את הנוהל הספציפי, אז הם עונים לו "כן המפקד!". אז אני שואל את כולם אם הם יודעים את הנוהל השני, אז אחד עונה באותו דרך "כן ה..." ועוצר בגלל שהוא לא יודע איך להמשיך את זה . אז אני ממשיך אותו ואומר "כן היגל!". ואז כולם מתחילים להקרע מצחוק, כולל המפקד! אז הוא נתן איזה דקה וחצי בשביל להרגע ולחזור למסדר כמו שצריך.
6) לאחר מכן ביום ראשון, יצאנו שוב למטווחים, בפעם האחרונה למשך הרבה מאוד זמן. תירגלנו את הפקודות של תרגיל צמד ביום, אולם בערב שאחרי יום ראשון, התהפך טנק מרכבה 2. הטען נפצע באופן קשה, ושלושת האחרים נפצעו קל או בכלל לא. לכן אותוערב היה חדל, וכל האימונים לאותו לילה בוטלו. כנראה שבכל מז"י לא התאמנו בגלל המקרה הזה. אז דחסו את שאר המטווחים לילה שאחרי, ובעצם סיימנו אותם זריז.
כל לילה הייתה הקפצת תרגול. אנחנו ישנים ליד איזשהו גבעה נורא גבוה, אז לילה אחד, כשאני התחלתי לשמור, באו המפקדים, הסמ"ח והמ.מ. ועשו לנו עוד הקפצת תרגול. המפקד תפס אותי, והשכיב אותי על הרצפה, ואז החליטו שאנחנו צריכים לזחול את כל ההר, שמלא סלעים, אבנים חדות ובשיפוע חד, כלפי מעלה, להסתער על המחבל ולחסל אותו. מתוך כל המחלקה רק 4 אנשים הצליחו לזחול כלפי מעלה את כל הגבעה. אני לא הייתי בינהם. טוב, קורה...
הייתה לנו שיחה עם הסמג"ד שלא מכבר נכנס לתפקיד הזה. נראה אחלה גבר, תכלס. בדרך חזרה, הצליחו איכשהו להכניס את כל הפלוגה לתוך טיולית אחת, ומהפקדים החליטו לשחק איתנו. אחרי שכל אחד התמקם במקומו, המפקדים נתנו לנו שלוש דקות לעבור מצד ימין לצד שמאל של הטיולית והפוך. עברנו מעל ומתחת לאנשים בשביל להספיק לעשות את זה. אחרי זה המפקדים נתנו עוד שלוש דקות בשביל שהצד האחורי יעבור קדימה והצד הקדמי יעבור אחורה. אני הייתי מקדימה, אז זנחתי את האפוד שלי מקדימה, ופשוט עברתי על המשענות של הספסלים, בשביל להגיע לאחור. ישבתי על המשענות למשך שאר הנסיעה.
הנסיעה בטילטולית ארכה כשלושתרבעיי שעה, ובמהלך חלק מהנסיעה שרנו שירים, ופרידמן עשה אחלה מורל. היה ממש כיף. היה טוב וטוב שהיה.
7) שבוע הבא יהיה מסכם טירונות. כנראה אחד מהשבועות הקשים בטירונות, שבו ניבחן על כל מה שאנחנו יודעים וכל מה שלמדנו. בעת השיחה עם המ.פ., מישהו שאל שאל לגבי המסכם טירונות, והמ.פ ענה לו "טוב שלא שאלת גם מה יהיה בו". איך ששמעתי את זה ידעתי שלא אקבל תשובה לגבי מה שיהיה. אז כעת אני הולך לשבוע לא ידוע, עם כוחות מחודשים. אני מקווה מאוד להצליח. מה זה מקווה? אני יודע שאני אצליח! לא בניתי איתנות במשך חודש וחצי בשביל להשבר עכשיו, לקראת הסוף! אני אעבור את המסכם טירונות, ואעשה את זה בהצלחה!
המטרה לפני, היא עוד רחוקה ממני, אבל אני רואה אותה בבירור - קורס קציני שיריון. אני אהיה קצין שיריון, אתם תראו! התכלית הזאת דוחפת אותי קדימה לעבר ההצלחה, מעבר לקשיים, מעל לגבעות ודרך קרבות. רק לחשוב על זה, גורם לאש לבעור בי פשוט, אש שנותנת לי אנרגיות, אש שמכלה את הקשיים ואת אויבי, אש שמביאה לי ברק בעיניים!
כאן אני מסיים עם הפיוטים ועם החפירות. נתראה בעוד כשלוש שנים, כשאסיים צבא. (בדיחה של המפקדים כל פעם שהם נשאלים לגבי כמה זמן נשאר, הם עונים "שלוש שנים").
| |
זה היה צפוי...
ברחתי באמצע המתכונת בספרות. אפילו לא הגשתי את שני רבעי השאלות שעשיתי.
כן כן, אני שוב משיג נכשל בספרות. מה חדש?
אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אני לא יודע כלום, ולא הייתי במצב נפשי בשביל לענות על אף שאלה. לא הייתי מרוכז בכלל, כל הזמן חשבתי על דברים אחרים. לא ידעתי בכלל איך לגשת לשאלות, לא ידעתי להסביר כלום. מה לעזאזל אומר "בא לידי ביטוי"?!
אני רוצה לכתוב כל כך הרבה, על כמה נורא זה היה. רק ישבתי שם במשך שעתיים בערך, בקושי עשיתי משהו פרט לפירכוסים. אני רוצה לכתוב, אבל לא יכול.
אין מחשבה, כשכותבים תשובה בספרות. כותבים כל מה שהמורה אמרה על הסיפור/שיר/רומן/מחזה, ואם לא, מאבדים נקודות. אין מחשבה, אין דימיון בכלל. הניתוח הספרותי עובד על פי היגיון משלו, לא היגיון שאני מסוגל להבין. קראתי את החומר, קראתי שוב את היצירה, וחשבתי לעצמי "מה? איך לעזאזל הגיעו לזה?". יש לי כמה רעיונות לגבי מה הלך שם, אבל מסתבר שזה לא מתאים למה שהשאלה רוצה.
כמו למשל בסיפור "פרנהיים" של ש"י עגנון. קראתי אתמול את הניתוח מהספר "משולחן הניתוחים הספרותיים". הכותב של הספר פישל שם בניתוח. עזבו ת'עובדה שיש בספר המון תקלדות, ושהכותב הוא מורה כבר 25 שנה. אבל להניח שפרנהיים יזם משהו? כל העניין של הסיפור הוא שפרנהיים הוא גיבור פאסיבי! כל העניין הוא שדברים נופלים עליו בלי שיזום בעצמו. אינגה נפלה עליו, התינוק נפל עליו, נפל עליו תיק (וורנר הפליל אותו במעילה בכספי החברה), נפל עליו מלחמה, נפל בשבי, נפל עליו קרל נייס, וזה עוד לפני שהסיפור עצמו התחיל! כיצד המורה הזה מעז לטעון שפרנהיים, האיש הכי לא יוזם בעולם, שיקר לאינגה לגבי קרל נייס בשביל לקחת אותה לעצמו?
והנה משהו על אינגה, כי גם היא לא יוצאת טובה במיוחד. לאינגה הזאת יש אישיות של צנון. עם מישהו שם לב לזה בכלל. בא אליה קרל נייס, אומר לה "בואי לשכב איתי" ואינגה בכזה "סבבה". אחרי כמה זמן, נופל על קרל נייס הר. ואז בא פרנהיים, לא אומר לה כלום, כי הוא לא יכול ליזום דברים, ואינגה נופלת עליו, והם מתחנתים, מולידים תינוק. ואז פרנהיים הולך למלחמה, ונופל בשבי. ואז קרל נייס הצליח להרים את ההר שנפל עליו, וחוזר לאינגה (שהיא בנתיים נשואה לפרנהיים, והוא בשבי), והוא אומר "היה כיף פעם קודמת, רוצה שוב?" ואינגה בכזה "סבבה". ואחותה של אינגה וגיסתה מאושרים מזה שהיא עם קרל נייס, ומתייחסים לפרנהיים כמו לזבל. לא שאכפת לו, כן?
זה לא שאני לא יודע ספרות, כי אני כן יודע. אני לא יודע למה אני לא מצליח לענות על השאלות. אני מקבל כזה בלאק אאוט- (קוטע באמצע)
והרי ידיעה שהגיע זה עתה - אסור להכשל בספרות. אם אני אכשל, גם אם זה המקצוע היחיד מתחת ל57, אז לא מקבלים תעודת בגרות. וזה בעצם יהרוג לי את העתיד המקצועי ש(לא ממש) תיכננתי לעצמי.
זו לא פעם ראשונה שאני לא מצליח לכתוב בספרות. קרה לי עשרות פעמים השנה, בפרט עוד לפני שהשנה התחילה, אז, באוגוסט. היה אותו מצב, בערך. לא השתנתי בעניין הזה. כבר ארבע שנים. מאז כיתה ט' הייתי גרוע בספרות, ותיעבתי את זה קשות.
אממ... מועד ב', מישהו?
ולחדשות אחרות -
הורדתי את הזקן שלי, אחרי קרוב לשנה שהוא היה שם, צמוד לסנטרי. לארבעתם. יש תמונות, אבל ברובן רואים אותי חצי ערום, אז אני לא אעלה לבלוג את התמונות. וגם כי כל תמונה שוקלת בערך כמו שיר קצר. וגם כי יש הרבה מאוד תמונות.
הערב יש אזכרה של סבתא שלי. היא נפטרה לפני מלא זמן, ולכן זה יותר כמו מפגש משפחתי, של כל הבני דודים, דודים ואחיינים. וכמובן, גם בני זוג. אז החלטתי שאני אביא את מיכל לשם. נראה איך היא תסתדר עם הצד היותר תימני של המשפחה.
| |
יום ארוך במיוחד
היום היה לי יום ארוך במיוחד חזרתי הבייתה רק בתשע ורבע בערב. למי שאין כוח לחפירות ארוכות, שידלג ישר לתגובות.
היום שלי בקיצור נמרץ -
שמונה בבוקר - בגרות בע"פ באנגלית, 5 יח"ל.
עשר בבוקר - מפגש אחרון של ח"צ (חוקרים צעירים) במכון ויצמן.
חמש אחה"צ - הצגת עבודות גמר של תלמידים מכל הארץ.
שבע וחצי בערב - מתמטיקשה. המורה שפכה עלי מים, אבל זה מסיבה טובה!
תשע ורבע - סוף סוף חזרתי הבייתה! ואז ראיתי את הסרט של טים ברטון Corpse Bride.
ולמי שיש כוח, הנה הגרסה הארוכה יותר-
היום בבוקר עשיתי את הבגרות באנגלית בע"פ. הבוחנת נדהמה לשמוע שיש כזו שפה בשם Leet, ורוב הזמן הסברתי לה מה זה. שזה לא שפת תיכנות, אלא שפה של שחקני מחשב. הסברתי לה על השפה, איך היא התפתחה ולמה, ולמה היא כ"כ מיוחדת. כשהגיע הקטע לדבר על עצמי, התחלתי לגמגם קשות. מה שמעלה את השאלה "עד כדי כך אני לא מכיר את עצמי?". אפילו לא לשקר לא יכולתי, כי את האמת לא ידעתי. היא שאלה אותי מה אני חושב התכונה הכי טובה בי. לא ידעתי להגיד לה. כשהיא שאלה אותי מה התכונה שאני חושב לא טובה בי, אמרתי שאני יודע שיש לי תכונות לא טובות. אמרתי לה שאני לא החלטי. היא החליטה להוסיף את שתי השאלות האלה למאגר השאלות שלה, אז אמרתי לכל מי שאחרי שיצפה לשאלה הזאת. בין היתר היו את דריבין, ליאור, אהוד וכו'.
אחרי הבגרות קניתי מניסן כרטיס להופעה ב25, AKA פסח גרביים. passover sucks. לא כל כך יצירתיים, האנשיים באקסטרים הפקות... לפחות הם בחרו להקות יצירתיות.
לאחר מכן חיכיתי.
בעשרה לעשר יצאתי מבית הספר למכון ויצמן. מפגש אחרון של חץ, ולאחריו היה הצגת עבודות גמר.
היו רק שתי הרצאות היום בח"צ, אחד בקריפטוגרפיה, על דרכים שונות יותר ולא מתמטיות לפיענוח צפנים. דרך הנקראת SCA, שזה פיענוח של צפנים, לא על ידי התקפה ישירה של הצופן על ידי תוכנה מתמטית, אלא התקפה על המחשב עצמו (Side channel attack), האזנה לו, ושימוש בזיכרון RAM ובזיכרון CACHE בשביל לפענח אף את הצפנים הקשים ביותר לפיענוח. כמו שגנרל צבאי דגול אמר לפני 2,500 שנה, בסיפרו "אומנות הלוחמה" - התחמק ממה שקשה, ותקוף את מה שקל. וזה מה שהם עשו. באמצעות SCA, ולא התקפה ישירה על הצופן, דבר שהיה לוקח עשרות אלפי שנים לפענח, הם יכלו לפענח צפנים בנאנו-שניות. שיט האפנז. הא הא...
הרצאה שניה הייתה על הפן ההומוריסטי במדע, מלווה בקריקטורות על מדע, ציטוטים משעשעים של מדענים מפורסמים, ואנקדוטות משעשעות. לאחר מכן היה ארוחת צהריים, סיור ה514 שלי בבית ויצמן, ואז היה את הצגת עבודות הגמר במכון דוידסון ובצמ"ד.
60, 70 תלמידים בערך הציגו את עבודות הגמר שלהם. חילקו אותם למספר כיתות ע"פ נושאים, והם הרצו למספר מוגבל של אנשים, כל אחד במשך רבע שעה, שמונה אנשים בכיתה. הייתי רק בשבעה הרצאות כאלה, או אפילו פחות. היו הרבה מאוד נושאים מגוונים, החל מתיקון DNA חד-גדילי ועד אלגוריתם (רשת נוירונים) לזיהוי באמצעות קול. התלמיד שעשה את עבודת הגמר הזאת טען שהקוד מספיק פשוט על מנת לזהות כל דבר, החל מזיהוי ביומטרי של אנשים, ועד זיהוי מין הדובר, שזו השאלה שהוא חקר. הוא אף טען שזה יוכל לזהות אנשים גם אם הם עושים גראולים. נשמע לי נושא מרתק בהחלט, והייתי רוצה לדעת מה יקרה איתו בעתיד...
אחרי זמן מה, נאלצתי לעזוב לפני ההרצאה אחרונה, בגלל שהיה לי שיעור מתמט'. הייתי עייף וחסר ריכוז, אז המורה העיפה עלי חצי כוס מים. לאחר זמן מה, היא ניסתה שוב, אך התחמקתי בצורה מאוד מטריקסאית, ולא נרטבתי שנית. וטוב שכך, מכיוון שאחרי הפעם הראשונה הורדתי את החולצה ושמתי את הקפוצ'ון מעל, אך אם הייתי נרטב שוב... מכירים את השיר You Can Leave Your Hat On? אכן, לא מחזה נעים במיוחד.
חזרתי הבייתה מהשיעור רק בתשע ורבע, וחצי שעה מאוחר יותר, Corpse Bride של טים ברטון התחיל. סרט טוב. קצת מורבידי, אבל מתוק מאוד! תראו את הסרט הזה, מומלץ בהחלט.
ניסוי שחשבתי עליו בזמן האחרון - האם השיר "Hallowed be thy name" של Cradle of Filth יגרום לילדים קטנים לבכות?
זה השם של הניסוי. המטרה לברר האם באמת יגרום לילדים לבכות.
מהלך הניסוי - ניגשים להורים עם ילדים קטנים, בכל מיני מקומות (חובה לרשום היכן נערך הניסוי עם הילד) ושואלים אותם בנימוס האם ניתן לבדוק על הילד את השפעת שירי דום מטאל על מצב רוחו של הילד (על מנת שההורה לא יסרב) . אם ההורה רוצה לברר מה השיר שהילד ישמע, צריך להשמיע לו את השיר הזה. שיר רגוע לאין ערוך מהשיר שהילד באמת ישמע... LOL.
באמצעות שיר ילדים נחמד מכוונים את העוצמה של האוזניות שהילד מרכיב. כך גם מגיעים לעוצמה הרצויה לילד וגם נותנים לו להרגע לפני שהשיר מתחיל. עוד פרטים שצריך לברר לגבי הילד זה את מינו, גילו, האם נחשף אי-פעם לסוגי המטאל השונים, רמת האנגלית של הילד,וכו'. בודקים את השיר בגרסה של קריידל על קבוצה של ילדים, ואת הגרסה המקורית, של Iron Maiden על קבוצה אחרת של ילדים, שתקרא קבוצת בקרה.
לאחר שאוספים את הנתונים, ניתן להוציא מתוכם את אחוז הילדים שבכו בגלל השיר של קריידל, והאם הם בכו בגלל השיר הזה, ולא בגלל המוזיקה שלו או בגלל המילים של השיר. נכון שרמת האנגלית של הילד צפויה להיות נמוכה, אבל לעולם אי אפשר להיות יותר מדי בטוח בגלל זה.
בהצלחה לחוקרים שירצו לחקור את הנושא הזה לעומק!
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
