|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ווהו! יוצאים רבו"ש!
1) שלושת השבועות האחרונים היו ממש כייפים! זה נשמע מוזר, אבל למרות כל מצבי ה2, שפיכות של 20 שכיבות סמיכה, זחילות דרך שדות קוצים, עונשים, הקפצות באמצע הלילה, סמ"חים סדיסטיים, רס"פ מרושע במיוחד, וכו' וכו'...
התחלנו את השבוע חסימות ברמת הגולן, ודבר ראשון איחרתי בשעתיים, מספר דקות לאחר שכולם יצאו. אז אחד המפקדים נשאר שם וליווה אותי בהסעה עד למחנה נטוש, שתי דקות מקצרין. שם ישנו באוהלים כמו שיש בבקו"ם, אבל לפני כן, גייסו אותי לעשות בסיסיות (שמירה בבסיס עם עוד שניים כל פעם). שלושת השעות האלה עברו בכיף. לקחו אותנו גם בתור צוותי הג"ס (הגנה סביבתית), בעצם, כוח כיבוי אש שנמצא בכוננות קרוב לתרגיל במקרה ותהיה שריפה, ובאותו זמן העבירו לנו כל מיני תכנים שהיינו צריכים לדעת, תירגלנו כל מיני דברים, וכו' וכו' וכו'... זה היה אחד השבועות המיותרים, אבל באותה מידה, אחד הכיפיים.
היה לנו ריצת 3 קילומטר אותו שבוע בתוך קצרין. היה קשה, וראיתי שקצרין היא אחת הערים היותר יפות בארץ. באחד החצרות שם יש גינה מקושטת ושם ראיתי פסל של צב מחובר בשרשרת מהצוואר שלו למשהו אחר. אחד הדברים היותר קשוחים שראיתי.
בסוף השבוע היה מסע סמ"ח, מסע של 6 קילומטר, שלא התחיל לאף אחד בטוב, עם ספרינטים בעליות, עליות קשות כמו החיים, מ"מ מאחור שמאיים לכסח, וטירונים שבוזים ועייפים שלא מצליחים לשמור על שני טורים ישרים, ובטח שלא להשאר קרובים אחד לשני. היה קשה, היה כואב, המ"מ אכן בעט בי כפי שהבטיח, וכשסיימנו את המסע, הודחנו ממעמד הלוחמים. זה היה עצוב...
משהו ששכחתי לספר - את האוכל וההסעות סיפקה חברה קבלנית בשם אלישרא, חברת בת של אלביט מערכות. פירוש הדבר הוא שלא היה לנו רס"פ מרושע על הראש למשך שבוע שלם! ואשכרה היה לנו אוכל שהוא לא מנות קרב או אוכל קר מהבסיס.
אחד מהפלוגה שלי שלא אזכיר את שמו אמר למישהו אחר בצחוק "עשר שניות הייתה באילת וחזרת". הסמ"ח שמע על זה, וכיוון שלא הייתה לו סיבה אחרת לטרטר אותנו, החליט שהוא מטרטר אותנו על זה. העמיד אותנו בח' פלוגתית (מחלקה בכל צלע) ואמר שהבד הכחול הרחוק זה ים סוף, נתן עשר שניות להגיע לשם, לרחוץ את הרגליים, לנוח ולהתפנק ולחזור. רצנו לשם מהר מספר פעמים, כשכל פעם זה לקח בסביבות החצי דקה, ולא עשר שניות כפי שרצו. אבל הנאום שלו לפני הטיזוזים היה אחד המצחיקים. לא שבאותו רגע העזנו בכלל לחשוב על לצחוק, אבל במבט לאחור, כל הקטע הזה היה מצחיק.
2) אחרי זה יצאתי שבת, וביליתי אותה עם מיכלי שלי. יצאנו לארוחת ערב משפחתית, ואחרי זה הייתי עייף מדי לצאת למסיבה אצל ידידה. היו קצת חיכוכים ולא היה מושלם. אבל זה לא משהו שלא התגברנו עליו בסופו של דבר.
3) יום ראשון יצאנו לירושליים, היה לנו סיור בהר הרצל, ראינו קצת את הכנסת, קצת את בית המשפט העליון, ומשם עפנו לצפון הרחוק לשבוע שדאות. שם למדנו את רזי המקצוע של להסתוות ברקע, איך לנוע בצורה מבצעית, תנועות וסימנים מוסכמים, זחילות וסחיבות פצוע. היה שבוע מאוד כיפי, ובמהלכו למדנו שהגבול לכוח שלנו הרבה יותר רחוק ממה שנדמה היה לי, כשראיתי אחד מהצפלונים של המחלקה מרים את האדם הכי כבד במחלקה, כשזחלנו דרך שדה קוצים (אגב, זה בכלל לא קשה כמו שזה נראה), וכשזחלתי 70, או 80 מטר של דרך קשה די במהירות. (המפקד: "מה אתה זוחל לאט? מה אתה, חלבי?" אני: "לא, אני פרווה." ומתחיל לזחול במהירות). לא חסרות דוגמאות לשיפור של האיתנות של המחלקה.
בסוף שבוע השדאות היה לנו מסע מ.מ.. שש קילומטר של הליכה על מישור, ועוד קילומטר אחד עם אלונקה. כלקח ממסע קודם, החלטתי שאני בא בראש טוב, בא בשביל להנות, ולא נשבר, לעזאזל! לקראת סוף ששת הקילומטרים, באתי לעזור לאחד מהמחלקה לשאת את האלונקה עליו. בגלל טעות כלשהי, אי אפשר היה לשאת את האלונקה כמו שצריך, והסמ"ח מאחורה התעצבן על שנינו ואמר לנו לטוס קדימה. לקחתי את האלנוקה בידיים, ורצתי איתה 100 מטר בערך, עד שהגעתי למ.מ., ואז הוא אמר לי להוריד את האלנוקה ולעלות עליה. תוך 40 שניות הייתי באוויר, ננשא על ידי כל חברי, לקילומטר האחרון של המסע. היה ממש כיף, למרות שנפלתי פעם אחת עם האלונקה. הייתי קשור אליה חזק ויציב, אז לא נפלתי מהאלונקה ושום דבר לא נפל מהאפוד שלי.
אחרי השבוע שדאות סגרנו שבת שניה (טוב, לפחות בשבילי, אההמפריימןסגר21אההממ...), מסדר מפקד נורא ארוך, מתיש ושלא הייתי בו כי הייתי עם הס.מ.פ. במחסנים, מארגן דברים בשביל הפלוגות אימון מתקדם. הדברים שהוא סיפר לנו... באמא שלי אלה באמת היו דברים מדהימים על חיל השיריון! ואלה עוד סיפורים על האימונים! הס.מ.פ. שלנו הוא אחלה בנאדם. סטלן והזוי ברמות כשהוא רוצה, רציני ואחראי כשצריך. אשכרה מודל לחיקוי.
4) אחרי זה, יצאנו לנוהל שבת. כלומר יום וחצי ת"ש, שיש זמן לעשות כמעט כל מה שרוצים. להתקשר לאנשים, להתקלח, לבלות בזולה, וכו'. שישי בערב, אחרי שהלכתי לישון, שניים מהצוות שלי העירו אותי ואמרו לי לעלות זריז על מדי ב', אפוד בכוננות מלאה, ולבוא איתם לפגוש את הס.מ.פ. שמחכה ליד המחסנים. אם זה הס.מ.פ., אז סבבה. עליתי זריז על מדים, אפוד, נשק, והתחלנו לרוץ לשם. כבר אחרי שיצאנו נזכרתי בעובדה המטרידה שאחד מהם רצה לצאת לריצת אפוד, ואף אחד מהפלוגה לא רצה, אז גררו אותי לזה. גם אחרי שעליתי על זה, המשכתי איתם בכיף, אפילו עשינו עשרים שכיבות סמיכה עם האפוד והנשק, אבל הם לא הצליחו לשכנע אותי להתגלגל על גבעות הפודרה. חזרנו לפלוגה שלנו כמנצחים, ואני חזרתי לישון.
דיברתי במהלך השבת עם אנשים בטלפון, חרשתי את האינטרנט הסלולרי, קיצר, התפנפנתי לי בכיף.
5) במוצאי שבת, היה מסדר כוננות. הטירונים עומדים בח', כשבאמצע הפק"לים מסודרים, וזה... אז אחד בדברים שעושים במסדר הזה זה שטירונים יוצאים ואומרים נהלי שמירה, הגנת מחנה, וכו'. אז אני יצאתי להגיד אחד מהנהלים, קצת חפרתי כהרגלי, אז המפקד קוטע אותי ושואל אם הם יודעים את הנוהל הספציפי, אז הם עונים לו "כן המפקד!". אז אני שואל את כולם אם הם יודעים את הנוהל השני, אז אחד עונה באותו דרך "כן ה..." ועוצר בגלל שהוא לא יודע איך להמשיך את זה . אז אני ממשיך אותו ואומר "כן היגל!". ואז כולם מתחילים להקרע מצחוק, כולל המפקד! אז הוא נתן איזה דקה וחצי בשביל להרגע ולחזור למסדר כמו שצריך.
6) לאחר מכן ביום ראשון, יצאנו שוב למטווחים, בפעם האחרונה למשך הרבה מאוד זמן. תירגלנו את הפקודות של תרגיל צמד ביום, אולם בערב שאחרי יום ראשון, התהפך טנק מרכבה 2. הטען נפצע באופן קשה, ושלושת האחרים נפצעו קל או בכלל לא. לכן אותוערב היה חדל, וכל האימונים לאותו לילה בוטלו. כנראה שבכל מז"י לא התאמנו בגלל המקרה הזה. אז דחסו את שאר המטווחים לילה שאחרי, ובעצם סיימנו אותם זריז.
כל לילה הייתה הקפצת תרגול. אנחנו ישנים ליד איזשהו גבעה נורא גבוה, אז לילה אחד, כשאני התחלתי לשמור, באו המפקדים, הסמ"ח והמ.מ. ועשו לנו עוד הקפצת תרגול. המפקד תפס אותי, והשכיב אותי על הרצפה, ואז החליטו שאנחנו צריכים לזחול את כל ההר, שמלא סלעים, אבנים חדות ובשיפוע חד, כלפי מעלה, להסתער על המחבל ולחסל אותו. מתוך כל המחלקה רק 4 אנשים הצליחו לזחול כלפי מעלה את כל הגבעה. אני לא הייתי בינהם. טוב, קורה...
הייתה לנו שיחה עם הסמג"ד שלא מכבר נכנס לתפקיד הזה. נראה אחלה גבר, תכלס. בדרך חזרה, הצליחו איכשהו להכניס את כל הפלוגה לתוך טיולית אחת, ומהפקדים החליטו לשחק איתנו. אחרי שכל אחד התמקם במקומו, המפקדים נתנו לנו שלוש דקות לעבור מצד ימין לצד שמאל של הטיולית והפוך. עברנו מעל ומתחת לאנשים בשביל להספיק לעשות את זה. אחרי זה המפקדים נתנו עוד שלוש דקות בשביל שהצד האחורי יעבור קדימה והצד הקדמי יעבור אחורה. אני הייתי מקדימה, אז זנחתי את האפוד שלי מקדימה, ופשוט עברתי על המשענות של הספסלים, בשביל להגיע לאחור. ישבתי על המשענות למשך שאר הנסיעה.
הנסיעה בטילטולית ארכה כשלושתרבעיי שעה, ובמהלך חלק מהנסיעה שרנו שירים, ופרידמן עשה אחלה מורל. היה ממש כיף. היה טוב וטוב שהיה.
7) שבוע הבא יהיה מסכם טירונות. כנראה אחד מהשבועות הקשים בטירונות, שבו ניבחן על כל מה שאנחנו יודעים וכל מה שלמדנו. בעת השיחה עם המ.פ., מישהו שאל שאל לגבי המסכם טירונות, והמ.פ ענה לו "טוב שלא שאלת גם מה יהיה בו". איך ששמעתי את זה ידעתי שלא אקבל תשובה לגבי מה שיהיה. אז כעת אני הולך לשבוע לא ידוע, עם כוחות מחודשים. אני מקווה מאוד להצליח. מה זה מקווה? אני יודע שאני אצליח! לא בניתי איתנות במשך חודש וחצי בשביל להשבר עכשיו, לקראת הסוף! אני אעבור את המסכם טירונות, ואעשה את זה בהצלחה!
המטרה לפני, היא עוד רחוקה ממני, אבל אני רואה אותה בבירור - קורס קציני שיריון. אני אהיה קצין שיריון, אתם תראו! התכלית הזאת דוחפת אותי קדימה לעבר ההצלחה, מעבר לקשיים, מעל לגבעות ודרך קרבות. רק לחשוב על זה, גורם לאש לבעור בי פשוט, אש שנותנת לי אנרגיות, אש שמכלה את הקשיים ואת אויבי, אש שמביאה לי ברק בעיניים!
כאן אני מסיים עם הפיוטים ועם החפירות. נתראה בעוד כשלוש שנים, כשאסיים צבא. (בדיחה של המפקדים כל פעם שהם נשאלים לגבי כמה זמן נשאר, הם עונים "שלוש שנים").
| |
הרהורים על המשמעות הנסתרת של להרביץ בראש לאנשים זרים עם מקל תופים כמעט שבור
בבוקר יום חמישי, העירו אותי ב11 בבוקר. הגוף כאב, והייתי ממש עייף. הסיבה היא כי הלכתי לישון בשש בבוקר מיד אחרי הופעה.
רביעי בלילה הייתי במסיבה בסטודיו 49. במלאות שנה לליין ההופעות fiction. היה ממש כיף, ואני אפרט מה עבר עלי שם. סתם כי היה כל כך פאקינ מעולה.
יום רביעי, בשש וחצי בערב, הייתי צריך להיות ליד מכון ויצמן. יצאתי מהבית בשש ועשרה. איך לעזאזל הייתי אמור לעשות את כל המרחק הזה ב20 דקות?! התחלתי לרוץ מהבית שלי. עברתי מרחק קצר בריצה, ולאחר מכן התעייפתי, והמשכתי בהליכה. אני לא בכושר, מה 'תם רוצים? התחלתי לרוץ במקוטעין, כאשר בין לבין אני הולך את שאר המרחק. חציתי דרך השכונות מצפון לקניון. רץ והולך. הגעתי לשם בשש וחצי בול. מיובש, עייף וכואב. אמרתי שלום לאנשים, גנבתי שלוק בירה מצביהה (צביקה, אחלה בנאדם). חצי שעה מאוחר יותר, האוטובוס הגיע. זה הוציא את כל הפואנטה מלרוץ את כל המרחק הזה.
באוטובוס ישבתי לצד שלושה אנשים דמויי ערסים. הם היו שיכורים וממש מצחיקים. הלכו מכות, שרו שירים על ילדי כאפות, וכו'. היה כיף לשבת לצד שלושתם. היה גם כיף לעשות איתם פוגו יותר מאוחר.
עשרים דקות יותר מאוחר הגענו לת"א, לסטודיו 49. זה היה בשבע וחצי בערב, ועוד היה אור בחוץ. עלו כמה להקות, היו כמה הופעות, ופגשתי ידידה שלי מב"ש. נכנסתי לפוגו מלא, מה שגרם לי לחשוב על טיבו.
חפירה על משמעות הפוגו, אתם לא מוכרחים לקרוא.
פוגו זה סוג של אלימות מבוקרת ומשולחת רסן. כבר עשרות אלפי שנים האדם ידע שהוא יצור אלים, ושהאלימות הזאת לא טובה אם הוא מפנה אותה כלפי חבריו לשבט, שכן הוא וחבריו לשבט היו תלויים אחד בשני בשביל לשרוד. לכן, הרבה מאוד תרבויות המציאו טקסים ומנהגים שמטרתם לשחרר את האלימות בצורה מבוקרת, בין אם זה קרבות טיקסיים, להכאיב אחד לשני קשות בתור טקס מעבר לבגרות מילדות, וכו'. לאחר הטקסים, האנשים לא חשו צורך כלשהו להרביץ אחד לשני, ולערער את יציבות השבט. הטקסים היו ניסיון לשלוט באלימות של חברי השבט.
גם כיום אנחנו בני אדם אלימים, וישנו עדיין איסור לפגוע אחד בשני. כך שיוצא שאין לנו איך להפנות את הכעסים, הלחצים והשנאה שלנו כלפי אנשים אחרים, עד שזה יתפרץ החוצה, בד"כ כשרוצים ממש להרוג מישהו מרוב ששונאים אותו. אבל אני רוצה לדבר על פוגו, לא על האלימות בכבישים.
לפני כ30 שנה, באמצע שנות השיבעים, הלך סיד וישס, דאז, הסולן של סקס פיסטולז, להופעה. הוא הגיע מאוחר להופעה, והוא היה רחוק מהבמה. הוא רצה להתקרב לבמה, לכן התחיל לדחוף אנשים אחד על השני. הרוב הגדול של האנשים המשיכו לדחוף אחד את השני, להרביץ אחד לשני, וליצור מקום בין אחד לשני, דרכו סיד וישס עבר דרך קהל המעריצים עד שהגיע לבמה. כיום אנחנו מכירים את זה כפוגו, על שם הקפיצות של האנשים אחד על השני, שדומה שהם קופצים כמקלות פוגו.
וחברה שלי שאלה אותי בעבר, למה הפוגו טוב? סה"כ מרביצים אחד לשני וזה כואב!
זאת שאלה טובה, שאני אענה עליה כאן מעל דפי הבלוג שלי, שזה מכבר חגג 10,000 כניסות.
כמו שכבר כתבתי, הפוגו זה אלימות משולחת רסן. הוא בעצם הדרך הכי טובה לשלוט באלימות אחד כלפי השני מחוץ להופעות. אי אפשר לשנוא אדם יותר ממה שאתה שונא אותו כשאתה רוצה להרביץ לו. אתה ניכנס איתו לפוגו, מרביץ לו קשות, אתה כבר לא תשנא אותו יותר לאחר מכן. כבר היו מקרים מעולם שאנשים לאחר פוגו לחצו ידיים והתחבקו. אני הייתי אחד מהם. פוגו יוצר אחווה שכמוה נערים עד גילי לא חווים עד הצבא. זכור לי מקרה אחד, בהופעה בקולטורה, מתי שהפוגו היה אסור אז. אני ועוד אחד מת"א, שלא הכרתי עד הפוגו, סולקנו על ידי המאבטח מהמועדון. התחלנו לדבר כאילו היינו החברים טובים, כאילו שאנחנו מכירים מזה זמן רב. זאת תחושת האחווה והחברות שהפוגו מסוגל ליצור. כנסו לפוגו בהמוניכם, רק אל תישכחו להוריד תכשיטים, שעונים ומשקפיים, ולשים אותם בקופסה שחורה.
מאוחר יותר, לאחר שוויט נויז סיימו ת'הופעה, הרגשתי משהו פוגע לי בראש. לא חזק במיוחד. הסתכלתי מסביב כדי לראות מי פגע לי בראש, לא ראיתי אף אחד. הסתכלתי על הריצפה, ראיתי מקל תופים שבור שאף אחד לא לקח. אז אני לקחתי אותו. ידעתי שזה מה שפגע לי בראש. לאחר שוויט נויז ירדו מהבמה, המתופף שלהם בא להתנצל בפני. אמרתי לו שלא צריך, ושזה היה לטובה. הכתי אנשים בראש עם המקל תופים הזה. לא חזק. ורק כשהם היו מוכנים, וראו לאן המקל בא. יותר מאוחר חשבתי על הסיבה שבגינה אני מרביץ לאנשים בראש. יש יותר מסיבה אחת, ואני אפרט אותן.
1) זה כיף. עוד דרך לשחרר עצבים על אנשים פרט לפוגו, להכות אותם חלושות עם מקל בראש, כמו פיה עם מטה הקסמים שלה.
2) האנשים שנתתי להם מקל בראש היו אנשים טובים בעיקר, ונתתי להם מקל בראש רק כדי שידעו שהם טובים. כמו למשל הסולנית של אווקווד ליין. הייתה ממש טובה. קיבלה מקל בראש. היא שאלה אותי בטון של בכי, לא שהיא באמת בכתה, למה הכתי אותה? עניתי לה שזה בגלל שהיא סולנית מעולה. הכתי אחר בגלל שיש לו גם חולצה של האלבום מבול, כמו שלי יש. הכתי את הידידה שלי מספר פעמים, כי היא בהחלט ללליגה. הכתי חברים, וכמעט כל מי שראיתי.
3) כדי שאנשים ירגישו את מה שאני הרגשתי כשחטפתי את המקל הזה בראש. זה לא היה חזק, פיזרתי את זה בין אנשים רבים, אז הם לא חטפו את זה חזק כמוני.
וסתם כי אני בחור קצת דפוק מטורף ושרוט.
הבחור עם המקל זה אני, כמובן.
פרט לכך, עשיתי עוד כמה דברים בשבוע האחרון, פרט לעובדה שבקושי ראיתי את חברה שלי, אולי פעמיים שלוש.
אני והחברים מדה שליט ומיבנה התנחלנו פעמיים בגן פלדי מאחורי הקונסרבטיון. גן יפה בהחלט. פעם ראשונה זה היה ביום שני, שם הגעתי עם אח שלי במספר שעות איחור, בגלל ארוחת ערב בראשון עם הורים וחברים שלהם. הגענו לגן רק באחת בלילה, והיינו שם שלוש שעות. שם ניר, אני ואיליה התחלנו להתנהג כמטורפים. טיפסנו שם על עצי דלק, עמוד תאורה, וקיר שנאלץ לסבול את הפארקור שלנו. היה משעשע ביותר יום שני.
ביום שישי היינו קבוצה יותר גדולה, ובינהם מיכל, חברה שלי. היה אותו דבר כמו יום שני. פרט לעובדה שמיכל ואני היינו בפינה שקטה איזה שלושתרבעיי שעה, ביחד. לא אפרט מה היא ואני עשינו (בשבילכם, רק דיברנו...). בזמן הזה, דניס וחבר שלו הגיעו, וסיפרו לנו על האמונה של החבר שהיה איתו. כל דת שמטיפה לאהבה חופשית היא דת מעולה.
בין היתר עברו שם עדי ועופר, אז אמרנו להם שלום, והם שאלו איך אני מקושר לחבורה הזאת? עניתי להם במילה אחת - בינת. יותר מאוחר, חלק מהחבורה הלכו לחומוסיה ליד מכון ויצמן בשביל לטרוף קצת כי הם היו רעבים והיה להם כסף. הרבה יותר מאוחר הם חזרו לגן, והביאו לנו קצת אוכל. לא יותר מדי.
לי ולמיכל יש חודשיים היום. דיברנו על איך עבר החודש הזה לעומת החודש הראשון. הסקנו מסקנות והעברנו ביקורת. תצויין לטובה העובדה שכעת השיחות ביני לבין מיכל כבר לא נתקעות כבעבר. לא כמו הפסקה הזאת.
לאחרונה עלתה לדיון הפירומניה שלי לעומת התשוקה שלי למים. ים, בריכה, בקבוקים של ליטר וחצי, לעומת האש. אנשים שאלו אותי איך לעזאזל זה יכול להשתלב ביחד? דרשו ממני לבחור בין שני אלה. למזלי, אני לא צריך לבחור. אני אוהב את שניהם במידה שווה, וכבר הרבה זמן שלא ראיתי אש מעולה וגם לא הייתי בים או בבריכה. אני אחזור שוב על ציטוט שכבר היה בבלוג הזה בעבר:
Pyro: Noun. Practicioner of the ancient and gentle arts of burning shit down and blowing shit up.
| |
געגועים לבמה חדשה
לפני מספר ימים אתר במה חדשה הותקף על ידי פורצים והושחת במלואו. הפורצים השתילו
סוס טרויאני, וכשבועז רימר חסם את הסקריפט, הפורצים התנקמו בו ומחקו את האתר.
אני מתגעגע לכתום הזה, שאיגד שם יצירות של אנשים, חברים, יוצרים צעירים מוערכים. אני אומר שכאקט של הזדהות, נשנה את צבעי הבלוגים שלנו לכתום ושחור, כמו במה חדשה האהובה שלינו.
האתר יחזור, אבל לא עם כל היצירות, ויתכן שגם עם הנהלה אחרת. אבל אם יהיה גוף חזק מאוחרי האתר, שיוכל להגן על האתר ולשמור גיבויים בתדירות הרבה יותר גבוה, אני בטוח שהתקפות כאלה לא יקרו שוב.
עכשיו רק צריך מישהו עם עשרה מיליון דולר שיקנה את האתר, התוכן שלו, וגם שיוכל להגן עליו ולשמור עליו במתכונת האהובה.
קדימה, בלוגרים ויוצרים בבמה! שנו את צבעי בלוגכם לכתום-שחור של הבמה, ואל תשכחו לשים סלוגן בצד שמאל למעלה.
אתם יכולים להגיב גם בפוסט הקודם, אם בא לכם.
הנכם מתבקשים שלא להגיב לlaloser#2 ולשאר מגיבי הנאצה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
