ולא העובדה שאני עדיין בתוך זה מפתיעה.

העובדה שאני עדיין חיה.

לא, לא חשבתי להתאבד או משהו כזה,

אבל אני באמת מתפלאת איך אני מצליחה לסחוב את עצמי ממקום למקום.

בכל התקופה שלא הייתי פה רק עליתי.

השביתה עשתה את שלה והחורף עוד יותר.

כבר יותר משנתיים שאני בתוך זה.

וכבר יותר משנתיים שאני מבטיחה לעצמי להפסיק.

ולרדת.

אבל פעם ראשונה בכל השנתיים (וגם בשאר 17 השנים) שאני שוקלת כ"כ הרבה.

המספרים לא עקרוניים. באמת שלא.

ולא סתם החזקתי את עצמי רחוק מהאסלה תקופה ארוכה. (מידי).

אבל גם לא סתם לפני יומיים דאגתי להתפרק אל מעל האסלה,

להתגעגע.

מין תחושה קסומה שאני לא מאחלת לאף אחת בעולם.

אבל כ"כ רציתי. כ"כ נרגעתי.

אני יותר לא מבטיחה לעצמי כלום.

פשוט מנסה לחזור לימים הטובים. (לא תמצאו אותם לעולם. בשבילי כל הזמן היה גרוע)

אולי בסופו של דבר הכל ייגמר.

ואני יהיה רזה כמו שרציתי,

מבלי להיות תלויה באסלה. ומעליה.

שבת שלום לכל מי שעדיין קורא כאן.

אולי אני יתחיל לעדכן קצת יותר. פעם זה מה שהחזיק אותי.