http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953..Living is easy with eyes closedheCopyright 2026 *Damn girl*. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953http://images.nana10.co.il/upload/62006/IsraBlog/149082/posts/6271742.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=10437001<div align="right" dir="rtl">still eatingstill vomitingstill smokingstill fat.באמת אבל.רק עליתי ועליתי ועוד קצת.זה כבר באמת מגעילהשומן מתעטף סביביובמקום לפעול אני ממשיכה לאכולמה לעשותללכת על דרך הישרולחזור למשמר ה400 קל'או לוותר על התענוג הנפלאלוותר על החיבהמאחריםומעצמיולהמשיך ולאכולולאכולולהקיא פעם בחודשולאכולits time for me to make a changeכ"כ עצוב לי לראות שכל הבנות האהובות עלי כבר חסרות בלוגאני מתגעגעתמה שלומכן?מישהי עוד נשארה?</div>Mon, 19 Jan 2009 22:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=10437001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=10437001http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9283239<div align="right" dir="rtl">עדכון קצר: (סתם כדי לא להיכנס לפה עוד חודש.. אז שיהיה..) בלימודים - על הפנים, השנה היו לי הציונים הכי נמוכים שזכיתי לראות אי פעם. נגמרו לי הכוחות פשוט. ונשארה לי עוד שנה שלמה. בצופים - חוסר ההשקעה בא לידי ביטוי במצב הקבוצה. חוסר ההשקעה מביא לחוסר סיפוק. חוסר הסיפוק מביא להרגשה רעה. והרגשה רעה בדבר שהכי אוהבים בעולם זה הכי נורא שאפשר. בבית - כרגיל. אמא ואבא לא מפסיקים ללחוץ עלי שאני ירזה. אני פשוט רוצה להרזות בטירוף ולהתמוטט מול עיניהם. מה הם יגידו אז? באמת שנמאס לי לשמוע אותם. ובכללי - פשוט באסה. האושר מחיי נעלם. למה אין איזה מישהו שיכול לבוא ולעשות אותי מאושרת? </div>Sat, 31 May 2008 14:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9283239http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=9283239http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9232786<div align="right" dir="rtl"> זה כבר לא כואב. לא עושה סחרחורות. סוג של שיגרה. למרות שכבר עברה תקופה מהפעם האחרונה. הפציעה גדלה מפעם לפעם וכך גם כמות הדם. אבל התחושה פשוט קסומה. בהחלט. הסיגריה של אחריחותמת את תחושת הסיפוק המוזרה. כאילו כלום לא קרה. ועכשיו נשאר לחכות לפעם הבאה שאני יישבר. ולא, כבר באמת לא אכפת לי.</div>Thu, 22 May 2008 22:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9232786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=9232786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9070356<div align="right" dir="rtl">בגלל שהעדכונים שלי פוחתים מחודש לחודש, החלטתי להפוך את המקום לטיפה יותר אישי, ועדיין לא רק מדבר על עניין ההקאות. אז שלי הייתה הכי נוראית שאפשר. אני לא יכולה לספר יותר מידי כי יש מצב שיקלטו מי אני.. (למרות שאין לי חברות שנכנסות לאתרים כאלה, אני לא יקח את הסיכון) אז ככה: מסיבה, קצת שתייה (באמת שקצת, אפילו לא תפסתי ראש), בחור שמכירה היכרות שיטחית, מתחיל בנשיקה, ונגמר על רצפת חנייה תת קרקעית ליד. כמה נורא זה עוד יכול להיות? רקרציתי לנצל את ההזדמנות. רציתי שזה כבר יקרה, ופשוט לגמור עם זה. רק שזה יצא הפוך לגמרי. זה אמנם קרה, אבל זה כאב, זה היה מגעיל, וחוץ ממעט משיכה לא היה שם כלום. אני נותנת לעצמי לשכוח מזה. להדחיק את זה לפינה כמה שיותר, ולחכות לפעם הבאה, שתיהיה יותר אמיתית, שתיחשב היא לפעם הראשונה. ולעניין אחר.. חזרתי מטיול של הצופים. לא יגיד איזה כי זה עוד דבר שיכול לחשוף אותי. היה בהחלט מעייף, והחניכים מתישים ומעצבנים וכל דבר. הצלחתי לעמוד בפיתוי ואכלתי רק שתי מצות (הלחם שאמא קנתה לי היה ממש מגעיל), ואיכשהו עדיין לא זזתי מהמשקל. אני שוקלת כרגע הכי הר</div>Fri, 25 Apr 2008 18:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9070356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=9070356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9009410<div align="right" dir="rtl">"מכל בני המזלות הגדי נחשב לשאפתן ביותר. הוא מסוגל לטפס אט אט במעלה החיים על מנת להגיע לפסגה. גם אם הוא כושל ימשיך הלאה, ולעולם לא ישכח את היעד שלו. הוא מסתפק במועט, וחותר להשגת מטרותיו בנחישות מדהימה, ולרוב ידע לנצל כהלכה את ההזדמנויות הנקרות בדרכו. הוא יתחכך באנשים בעלי מעמד ויקשור קשרים במקומות הנכונים. הוא חומרני ולהוט לצבור ממון ויוקרה, ויעשה זאת בעבודה קשה, תוך הפעלת משמעת עצמית וחוש האחריות. הגדי מתמקד בד"כ בהשגת בטחון כלכלי, לכן הוא רציני, זהיר ומחושב ולעולם לא יניח כספו על קרן הצבי. נאמר על הגדי, כי "לעולם לא יפסיד בקרב, אלא אם כן חישב ומצא שההפסד בקרב חיוני לניצחון במלחמה כולה". הוא מעשי ואינו שוגה בחלומות. רגליו מעוגנות בקרקע מוצקה, ולא יניח לרגשותיו לפגוע בדרכו המציאותית ובהגיון הבריא השולט בו. הוא יכול להפגין חביבות, נועם ואדיבות, אולם בתוכו הוא חזק כברזל ומסוגל לעמוד בלחצים רבים. הוא נוטה לשמרנות, על כן ישתדל ללכת בתלם. פעילות חריגה זרה לו ואף מעוררת בו התנגדות. לגדי כושר ארגון ותכנון מעולים. הוא נוטה לתכנן את סדר יומו זמן רב מראש, ואינו שש לשיבושים בלוח הזמנים. הוא יעיל מ</div>Wed, 16 Apr 2008 17:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=9009410http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=9009410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=8813519<div align="right" dir="rtl">ולא העובדה שאני עדיין בתוך זה מפתיעה. העובדה שאני עדיין חיה. לא, לא חשבתי להתאבד או משהו כזה, אבל אני באמת מתפלאת איך אני מצליחה לסחוב את עצמי ממקום למקום. בכל התקופה שלא הייתי פה רק עליתי. השביתה עשתה את שלה והחורף עוד יותר. כבר יותר משנתיים שאני בתוך זה. וכבר יותר משנתיים שאני מבטיחה לעצמי להפסיק. ולרדת. אבל פעם ראשונה בכל השנתיים (וגם בשאר 17 השנים) שאני שוקלת כ"כ הרבה. המספרים לא עקרוניים. באמת שלא. ולא סתם החזקתי את עצמי רחוק מהאסלה תקופה ארוכה. (מידי). אבל גם לא סתם לפני יומיים דאגתי להתפרק אל מעל האסלה, להתגעגע. מין תחושה קסומה שאני לא מאחלת לאף אחת בעולם. אבל כ"כ רציתי. כ"כ נרגעתי. אני יותר לא מבטיחה לעצמי כלום. פשוט מנסה לחזור לימים הטובים. (לא תמצאו אותם לעולם. בשבילי כל הזמן היה גרוע) אולי בסופו של דבר הכל ייגמר. ואני יהיה רזה כמו שרציתי, מבלי להיות תלויה באסלה. ומעליה. שבת שלום לכל מי שעדיין קורא כאן. אולי אני יתחיל לעדכן קצת יותר. פעם זה מה שהחזיק אותי.</div>Fri, 14 Mar 2008 19:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=8813519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=8813519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=8236725<div align="right" dir="rtl">ושוב אותן הבטחות מפגרות. כן ההבטחות אמנם לעצמי, אבל מה זה שווה אם אני לא מקיימת אותן? כמה אפשר? ובאמת מרגיש כאילו אני בריאה מהכל. ושמנה. מה עדיף? החורף נותן לי את האופציה להתמקם בתנוחה נוחה מול הטלוויזיה, עם שמיכה מעלי, וכוס נס טובה. אבל אני מעדיפה ללכת לריצה ולחזור לנס עם סיגריה על הספסל למטה. למרות שבינינו, המילה 'ריצה' לא הייתה תופסת אם לא היה יורד גשם בחוץ. מנסה לעודד את עצמי? ממש לא עזרתי. פשוט לסגור את הפה במשך החורף, ולרוץ בקיץ. כמה פשוט שזה נשמע, ככה יותר קשה לבצע. איכס, אני באמת מתחילה להגעיל את עצמי. (וכן, טוב לי לכתוב לעצמי. לפחות יש לי איפה לכתוב)</div>Thu, 20 Dec 2007 18:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=8236725http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=8236725http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=7967721<div align="right" dir="rtl">והנה שוב החורף הגיע, הזמן בו כולם מתכסים. מנצלים את הכיסויים, ועולים במשקל. אין דבר שאני יותר אוהבת מחורף. באמת. ולא רק בגלל העובדה שהכל מוסתר. זה פשוט עונה מושלמת. כיף אחד גדול. החורף הזה אני יירד במשקל. הבטחה שלי. שבועת צופה (מושיטה 3 אצבעות בגוגבה של 90 מעלות). הפעם אני יסיים את החורף ואוכל להוריד את המעיל בגאווה, ולא ישר ייכנס למשטר דיאטטי מטורף, אלא אמשיך כרגיל.. הקאות וכדומה. הגיע הזמן לשינוי. ובקרוב אפשר לחגוג שנתיים לכל העניין. שנתיים בדיוק לפתיחת הבלוג - 10.2.06 ושנתיים וקצת יותר מאז שנפלתי בפעם הראשונה. יש לי בקשה אחת - בבקשה אל תקראו פוסטים ישנים מאוד. אני נשמעת שם מטופשת למדי. וגם ככה עצוב לי שמחקתי אז חצי מחיי.. שיהיה לכולם חורף מהנה, ואולי עוד יהיה טוב.</div>Tue, 20 Nov 2007 12:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=7967721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=7967721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=7866777<div align="right" dir="rtl">עלק החלמה. יומיים אחרי הפוסט האחרוןמצאתי את עצמי נמרחת על האסלה, מקיאה את כל מה שאפשר, עם תוספת של דם שכנראה לא ייגמר לעולם. מתי כל זה כבר יסתיים? ואולי אני בכלל לא רוצה שזה יסתיים. </div>Thu, 08 Nov 2007 13:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=7866777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=7866777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=7793598<div align="right" dir="rtl">בריאה? עדיין לא. שמנה? תמיד. מחלימה? חודש זה די הרבה לא..? רוצה לחזור לימים הנוראים יותר? ללא ספק. אני מרגישה שמנה מיום ליום. נותנת לעצמי "להחלים" בדרך הנוראית ביותר - לאכול ולא להתקרב לאסלה. חייבת להפסיק עם זה. חייבת ליפול. כמה פעמים. אני שונאת את הרגשת האשמה הנוראית הזאת, שמזכירה לי מה עשיתי לפני שנה, ומה אני עושה עכשיו. צריכה לקחת את עצמי בידיים וכמה שיותר מהר. בא לי לשבור משהו. להוציא עצבים. (מצטערת על החוסר בעדכונים. גם ככה כבר לא קוראים כאן.)</div>Tue, 30 Oct 2007 14:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Damn girl*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214953&blogcode=7793598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214953&blog=7793598