אני לא יודעת איך פתאום הגעתי לזה, אולי זה משהו שהתבשל בי לאחרונה, אבל הגעתי למסקנה שטוב לי.

אני לא עצובה, לא מדוכאת, לא אדישה כמו שהייתי בעבר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה לא שקודם פשוט הייתי דיכאונית וחשבתי לעצמי "אוי אין לי בשביל מה לחיות", זאת פשוט הייתה הרגשה שאין לי סיבות לשמוח.

זה לא שעכשיו כולי קופצת מאושר ומלאת חיוכים, אבל פשוט טוב לי. אני נזהרת מלומר מאושרת. כי בנאדם מאושר זה אדם שקרן. תמיד יש דאגות ולחצים ופחדים וכל מיני מועקות על הראש.

אבל הגעתי לנק' בחיים שטוב לי. שאני יכולה להיות קצת אופטימית. פתאום הבנתי שהכל איתי בסדר. שאני לא צריכה לחתוך ורידים או להרעיב את עצמי בשביל להרגיש יותר טוב. שהחיים שלי הם סבירים, הם בסדר.

יש לי הורים ויש לי משפחה.

יש לי חברים.

יש לי בית, אוכל, מקום לישון בו.

יש לי את הכל.

אז נכון, יש משברים בחיים, אבל צריך ללמוד להיכנס לפרופורציות. יש את הבחינה הפסיכומטרית יום שני, ואני לא עושה כלום בקשר לזה. האמת, לא ממש אכפת לי. זה לא שאני השלכתי את הכל, וכל הקורס הזה ירד לטימיון. מהמבחן פתיחה עד למבחן האחרון השתפרתי ב-160 נק'. וזה דיי הרבה. ואני לא חורשת בהיסטריה, כי אני מאמינה שמה שאני לא ידעתי עד עכשיו, אני לא אדע פתאום. ומלבד זאת, אני לא מתרגשת מהמבחן הזה בכלל. המבחן הזה לא קובע כלום לגביי. ואני כולה שמינסטית. אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי בכלל, ואם אני אצטרך – אני אשפר.

התגברתי לגמרי על אדיר. וזה כבר מוריד לי אבן מהלב. הוא לא מעניין אותי. לא אכפת לי מה חושב, מה הוא מרגיש. הוא סתם ילד קטן שאכפת לו מעצמו וחושב שכל העולם סובב סביבו. אני לא רוצה אותו, אפילו לא קצת. אכפת לי ממנו, ברור שאכפת, אבל לא ברמה אובסיסיבית כמו פעם. מצידי שהוא והחברה הג'מוסית שלו יילכו לטיזינאבה. זה פשוט לא מזיז לי יותר.

ונו, אז אין לי חבר. סו וואט. אני לא צריכה מישהו רק בשביל להרגיש טוב עם עצמי. אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי ואז מישהו יאהב אותי. וזה יגיע מתי שיגיע. אני לא נואשת. אני לא חופית או רויטל. יש לי את אולג, ואני שוכבת איתו... וכנראה גם בעתיד הקרוב, ואין לנו כלום חוץ מזה, אבל זה טוב לי לבנתיים. זה מה שאני רוצה כרגע.

ואני לא טיפשה, וכן יש לי שכל וכישרונות ואינטלגינציה. ואני לא מכוערת, ולא שמנה. ואני אצא מהאנורקסיה הזאת שנגררתי אליה.

יכולתי להיות במצב הרבה יותר גרוע.

אני חושבת שהגעתי למצב שבו אני מעריכה את מה שיש לי, ומסתכלת על חצי הכוס המלאה.

טוב לי עכשיו. וזהו.