אני מסתכלת על הצלקות שיש לי על הידיים. כבר כמעט לא רואים אותן, תכף הן ייעלמו לגמרי. מזכרת קטנה מהטירוף שאוחז בי מדיי פעם.

בזמן האחרון כבר נהייה מסוכן לתת לי להיות קרובה לחפצים חדים. זה לא ממש כואב לי, אני מנסה להתרכז בכאב הפיזי ולא בכאב הנפשי, אבל זה לא כואב.

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. בזמן האחרון קורים לי כל כך הרבה דברים שפשוט נופלים עליי בבומים, אחד אחרי השני.

נדמה לי שכל כך הרבה דברים מתפרקים ונופלים לי מבין הידיים. אני אפילו לא יכולה לכתוב. זאת תחושת עצב וריקנות שלא מרפה, מנקרת אותי מבפנים.

אני נאכלת על ידי העצב שלי.

אני לא יודעת מה יהיה ההמשך. אני לא אתאבד. או שאני חלשה מדיי או שאני חזקה מדיי. אולי הסיבה היא שאני לא עד כדי כך אנוכית, ואני לא יכולה לעשות את זה להורים ולאחיות שלי.

הבטחתי שאני לא אעשה את זה שוב. אבל זו הדרך שלי להירגע, ואני לא יודעת כמה ההבטחה שלי שווה, כי ברגעים האלו, המוח לא חושב בהיגיון ובבהירות.

אני לא רוצה ללכת לטיפול. לא מאמינה בזה. אני לא רוצה להגיד להורים שלי, זה ישבור אותם. גם ככה אמא שלי רוצה להכניס אותי לטיפול בגלל האנורקסיה.

אבל בלי שום קשר לזה, אני לא רואה טעם בלדבר על החיים שלי מול בן אדם זר, שהוא ינסה לעזור לי ובכלל לא יצליח.

איו לי כוחות יותר. אני מרגישה כשאני מנסה להיעזר בקרובים אליי, כי אני מרגישה שאני נופלת עליהם, וזה לא פייר. זה לא פייר שאני מפילה אותי עליהם. זה לא פייר שהם צריכים להתעסק עם מישהי לא נורמלית כמוני. זה פשוט לא משהו שהם צריכים לעשות. ובמילא לא אכפת להם, במילא בהזדמנות הראשונה כל אחד מנסה להתפטר ממני.

אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה ולהתמודד עם עצמי, אבל אין לי כוח, אין לי כוח לכלום.

אני לא מבינה למה אני ככה. למה אני לא בסדר, למה יש לי כל כך הרבה תסבוכים עם עצמי. אבל אני לא יכולה לעטות עליי מסכה ולהרגיש ולהגיד כשכיף לי, כשבעצם זה לא ככה, כשבעצם אני לגמרי לבד, שבעצם רע לי.

אני פשוט כל כך טובה בלהרוס. הורסת לעצמי את הכל, הורסת כל דבר טוב שיש לי.

בשביל להציל אותי צריך להציל אותי מעצמי.