| |
ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב. |
| 9/2003
בית ספר של טעויות
סוף סוף אני יכולה לכתוב!
כן כן המחשב שלי מקרטע ולכתוב פוסט זה ממש סיוט.
מעצבן אותי שאין לי וורד ואני לא יכולה לכתוב פוסט צבעוני. אבל מילא, עדיף לא להתלונן.
כמובן, הבית ספר שלי לא מאכזב. הרי המקום הדפוק הזה, שמנוהל בידי אנשים דפוקים עוד יותר, חייב, אבל חייב להתנהג בחוסר יעילות ולעשות טעויות של בני שש.
זה מתחיל מן העובדה שכל יום מתחילים ללמוד בשבע וחצי. בניגוד לחוק! אבל הבית ספר שלי מצפצף על החוקים. היה להם איזה תירוץ עלוב, שאין אוטובוס לשעה שמונה. נו באמת. אין הסעות מסודרות לבית ספר. תלמידים שמגיעים באוטובוס מגיעים בסתם אוטובוס שעוצר בתחנות שקרובות לבית ספר. ומה, אין אוטובוס ברבע לשמונה?! בעשרים לשמונה?! אוטובוס יש כל הזמן! אומנם אני גרה בחור, אבל לא בכפר קטן ונידח בדרום גואטמלה, שיש שם רק אוטובוס אחד שיוצא כל שלוש שעות. התירוץ ממש עלוב. ולכן, כולנו צריכים לקום יום ביומו השכם בבוקר ולהגיע בזמן. או, והם קוראים לשעת אפס בשם חדשני. שעה ראשונה. זה כל כך עושה את ההבדל!!
טוב, אני מגיעה בזמן לשם שינוי. שיעור ראשון אנגלית. שכבה שלמה מצטופפת ליד לוח המודעות כדי שכל אחד ואחד ימצא את עצמו ברשימות ויישייך את עצמו להקבצה. נשמע פשוט? לא. למה שמישהו בכלל יטרח לכתוב את מספר החדר או את הכיתה? לא. זה יותר מדי קשה בשבילם. באמת משימה מייגעת. לכן, הייתי צריכה להתחיל להתרוצץ ולחפש את מספר הכיתה שלי, תוך כדי לנשק את כל מי שאני רואה בדרכי. יופי. אחרי רבע שעה שבה כולם מצאו את כולם, התחלנו ללמוד. אין מזגן. למה שמישהו יטרח להדליק את המזגן? הרי מזגן לא נועד בשביל לקרר. הוא בשביל יופי. שוב רבע שעה התייבשנו בחום הכבד בכיתה היבשה החנוקה והמסריחה, עד שמישהו נזכר שמזגן לא נועד רק בשביל לייפות את הכיתה. המורה שלי לאנגלית בסדר. יש לה מבטא מעצבן, וביום ראשון יש מבחן. המבחן הזה לצערי לא יוכל להעלות אותי לחמש יחידות גם אם אני אקבל בו 100. לכן, אני צריכה לחכות עד למחצית! שזה ממש גרוע לעלות באמצע המחצית.
אחרי שעתיים אנגלית, אני רואה על הלוח מודעות את כל ציוני המבחנים בלשון של הקורס. אבל כמובן, לפי חוקי מרפי, הציון שלי לא נמצא. חיפשתי שוב ושוב, אבל אין. הייתי צריכה לעבור שתי מזכירות בשביל לברר מתי מתקיים הקורס הבא ("זה כתוב על הלוח") ולברר איך אני יכולה לדעת את הציון שלי ("תשאלי את המורה שלך"). כמובן, כל זה בתוספת יחס מאוד לא אדיב ובטון דיבור של "את מפריעה לי לשתות קפה ולהתפנן במזגן".
ואז שיעור לשון. המורה עושה חזרה על תורת ההגה. למורה שלי יש משהו שחור על הסנטר. זה מציק לי בעיניים. בשביל להמחיש את החומר הלימודי היא השמיעה לנו שיר הינדי מוזר. זה לפחות נשמע ככה. כנראה למורות אין דרך להיות יצירתיות.
שעתיים ביוטכנולוגיה עברו סביר. כתבתי המון.
ואז שלוש שעות ביולוגיה!!!! כמה אפשר?! אבל אני צריכה לשמוח כי זה היה אמור להיות ארבע שעות. ועוד משהו. שולחנות בית ספר זה משהו איום ונורא. בין הרגליים של השולחן, בדיוק בדיוק באמצע, יש מוט מתכת, מה שמפריע לרגליים. הדבר הזה, פשוט סיוט. אין מקום לשים את הרגליים! ואפילו אני, שכול כולי מתפרסת על 155 סנטימטרים, אין לי מקום. לא יכלו לעשות שולחנות נורמלים? ומה יעשו חברי נבחרת הכדורסל?
והחום הזה. כל ביולוגיה המזגן עבד בקושי. ובנוסף הכיתה הייתה מטונפת משהו אחרי שהסוציולוגים למדו שם. ואל תחשבו שבמסדרון יותר נעים. יותר מחניק ומגעיל.
אני שונאת בית ספר.
| |
|
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
