אני מדמיינת את החיים שיהיו לי בעוד כמה שנים.

אני אגור לבד, בעיר סוערת אך שקטה. תהייה לי דירה קטנה, בבית דירות ישן, כי הבתים החדשים הם חסרי נשמה.  ויהיו ספות לבנות, על אף שזה לא פרקטי, וקירות בצבע שמנת, ומרפסת שבה אנסה לגדל עציצים. ויהיו לי כלים צבעוניים, כמו שיש ב"אנטר", ואני נורא ארצה לאמץ חתול, אבל יודעת שזה לא יקרה.

אני אהיה עצמאית ואדע לעשות קניות לבד, ולהפעיל את המכונת כביסה.

תהייה לי עבודה מדליקה, ואני אפתח בבוקר ארון ענקי עם בגדים מתוחכמים שמסודרים כמו חיילים, ויהיו לי המוני נעליים בעלות עקבים שמקישים קלאק- קלאק על הרצפה, בתוך קופסאות פלסטיק שקופות.

ויהיה לי משרד, או שאני אפילו אעבוד בבית, כי מה שאעשה זה לכתוב כל היום, לא משנה למי או על מה, ויהיו לי המוני ספרים, ולוח שעם גדול עם תמונות של אנשים שאני אוהבת.

ותהייה אתה.

ואנחנו נשתה ביחד קפה בבוקר, עם העיתונים. אני לא אדע לבשל, אבל לפחות אשטוף כלים.

ובקיץ אנחנו נלך לים ביחד, ובחורף נשב  מכורבלים בשמיכה ונראה סרט בדי וי די ונאכל פופקורן. ולפעמים יבואו חברים לבקר אותנו.

ובלילה נלך לישון מחובקים, ונגיד לילה טוב אחד לשני מול הפנים, ולא בטלפון.

וכל יום אני אתקשר הביתה, כי אין יום בלי לדבר עם הבית. ואני קצת אתגעגע. ואני אקבע עם אמא ועם האחיות שלי לשבת לקפה, ולעשות סיבוב קניות. ואני אגיד "שום דבר לא השתנה, זה כמו שהיה פעם. כמעט".

ואני אהיה מאושרת, וארגיש שהגשמתי את עצמי, ושיש לי את כל מה שרק רציתי.

(אני חושבת שזה אחד הפוסטים הכי חושפניים שיצא לי לכתוב)