וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

"מדוע מקריבים קורבנות?" שאלתי את עצמי.

ניסיתי להתחבר להוויה; סרקתי בעיני־רוחי אלפי שנות היסטוריה אנושית: דרך הקרבת ילדים בעץ לבאבא יאגה ביערות מזרח־אירופה והעברתם באש למולך בירושלים בגיא בן־הינום, עבור בקורבנות חלופיים לקורבן־אדם - בעלי־חיים, יבול, רכוש - ובחזרה עד להתחלת ההתחלות האנושית, הקורבנות במסגרת השבטית הקדומה. הדגש שנתתי הוא על החשיבות הכפולה - זו של ההקרבה עצמהּ, וזו של ההקפדה על ביצוע כל כללי הטקס.

חושבני שזו הפעם הראשונה ששאלתי את השאלה הזו 'בקול', במפורש - שכן כבר הרהרתי בהּ בדרך זו או אחרת בעבר; ואולם דווקא תיאור התרבות ההודית הקדומה הנוקשה שנסובה סביב עריכת טקסי קורבן מושלמים כתנאי לשליטה בכוחות הבע והעולם (ובמקרה של כישלון בהשגת השליטה באלה - אמונה כי הסיבה הינה פגם בשלמות הטקס..) שקראתי הרגע הצית את השאלה הזו ביתר שאת. לא בכדי ניסיתי לחזור לארכיטיפ האנושי היסודי, טרם היות תרבות (ופילסתי לי מעבר דרך מראות־זוועה מסיפורי אימים של בשביס־זינגר ומסיפורי תמצית מפסוקי תנ"ך נוקבים); אני סבור שיש אלמנט פסיכולוגי 'טהור' אשר עליו מבוסס הצורך/הדחף להקריב קורבן.

למרבה השמחה נראה לי כי האלמנט הזה קשור איכשהו ליסוד השאיפה־לשלמות בטקס הקורבן, דהיינו שניהם יונקים מאותו מקור, או לפחות מבאר דומה.

בבסיס השאיפה לשמירה על מלוא החוקים - השרירותיים! - של הטקס, טמונה כמובן החרדה. זה ברי ונהיר: הקומפולסיה החברתית הזו זהה לזו האישית (ראה OCD כמקרה־קיצון). דעתי היא כי גם בבסיס הדחף או הצורך להקריב קורבן משל עצמך על־מנת להבטיח קיום עומדת חרדה - עד כדי חרדה קיומית - שמבטאת עמדה של חולשה. ואין בזה פלא, אם נחשוב על אנשי־המערות ועל כוחם אל מול שאר הכוחות (איתני־הטבע, מזון, טורפים ואויבים) - הרי גם כיום כוחנו מוגבל לאין שיעור, וכל שכן בימים עברו.

אז חשבתי לעצמי כי אולי בבסיס ההקרבה עומד משהו שאפשר אולי לכנות 'תחושת איזון', רצון לסדר את העולם באמצעות מאזניים - שלם וקח. רוצה לומר: תן משלך, הראה נכונות ושלם מחיר - והעולם ייתן לך תמורה כגמולך; וכגובה המחיר כן אופי ההצלחה (ראה מקרה הקרבת בנים טרם יציאה למלחמה).

זה נשמע הגיוני לעילא, אבל משהו נדמָה בעיניי שכלתני מדי. אולי היה בזה משום רציונליזציה רטרוספקטיבית, אבל לא נראה לי שהמקור הוא זה. ועל־כן ניסיתי לחזור עוד אחורה: המבנה השבטי של החברה האנושית הקדומה דומה למבנה השבטי של להקת זאבים למשל. פרט בלהקה מפגין נאמנות וציות למנהיג באמצעות שכיבה על הגב למרגלותיו - ומדוע לא האדם? אמפירית, אם כן, יש יסוד ממשי לשער - ויסוד זה נדמה ממשי עוד יותר כאשר מתבוננים בהתנהגות האנושית אפילו כיום - שהתנהגות דומה לזו רווחה גם בחברה האנושית. וזו לאמיתו של דבר זהה להקרבה במובן מהותי ביותר: אין אמנם הקרבה פיזית, אך יש הקרבה פסיכולוגית - הקרבה של תחושת השליטה - על־מנת להבטיח את הקיום הפיזי. ובדומה להתרפסות - הכלבית או האנושית, שני מופעים של אותהּ המהות - כן נשיאת 'מנחות' למנהיג כאמצעי להוכיח את נאמנותך לו, פעולה הנעשית למעשה למען הבטחת קיום העצמי; כאמור, הפגת חרדה קיומית (שיש להּ אכן בסיס ואחיזה במציאות. "מנחה" הינה למעשה נתינה משל־עצמך לאחר, דהיינו הקרבה - ובעיקר כאשר הנתינה נתפסת ככורח, רשמי או לא. כמובן, ככל שהנתינה ערכהּ רב יותר, כך נצפה (באופן הגיוני) לתמורה הולמת יותר.

ואם נקריב מעצמנו למען המנהיג, קל וחומר שנקריב למען ה"אל" כמסמן של כוח טבעי - שאין לאדם שליטה עליו, בדומה לחוסר־השליטה שלו על המנהיג - או התרחשויות עתידיות, כוחות שעוצמתם והשפעתם רבה אף יותר מזו של המנהיג האנושי.

וכך מסתבר שהקרבת קורבנות אינה אלא דחף נוגד־חרדה.

מצער לחשוב כמה בעלי־חיים ובני־אדם קיפדו את חייהם בטרם זמנם (הטבעי..) על מזבח תהליך הפיצוי הפסיכולוגי שהובילה החרדה האנושית.

מנחם אולי לחשוב, במחשבה שניה, שנשיאת מנחה בדרך של קורבן קיימת גם בעולם בעלי־החיים, כלומר אין זו טיפשות אנושית נבדלת (רק העלינו אותהּ לדרגת אמנות, כיד היצירתיות הטובה עלינו).

במחשבה שלישית, משעשע לרשום את כל זאת רק מספר דקות לאחר שהרגתי תיקן שלא עשה לי כל רע או איים על הקיום שלי. חרדה היא מניע פסיכולוגי רב־עוצמה, אני מוצא; יתכן שאפילו החזק ביותר.

ובמוחי עולה תמונתהּ של הילדה המבריקה־להפליא מעולם דרך, שמוכרחה להיפטר מהשומן שעל ידיה ומאוחר יותר לעקוב אחר קווי רצפת־העץ, עד צאת נשמתהּ.

זו לא מטאפיזיקה; זה "נוירופסיכולוגיה: מבוא".

אני תוהה בקול אם המיליונים שנרצחו במחנות הנאצים הומתו כקורבן־אדם.

אבל זו סוגיה נפרדת.

"...מוחו של שוטף־המוח עבר קודם לכן שטיפה בעצמו" (פראפראזה על דברי מארקס, מתוך המאמר החברה והפרט מאת א' ה' קאר);

מה שרק מחדד את גאונותו של אורוול ב-1984.

האם אפשר/מותר לשפוט אדם על מעשיו כאחראי להם? התשובה האוטומטית "כן" הינה הנחת־יסוד די נועזת של החברה (ושל הממסד המשפטי כמבטא אותהּ). כלומר, ברי שחובה להישען על אקסיומה מסוג זה כעל משענת יציבה שתהווה בסיס לקיום המערכת החברתית - אך אני תוהה, האם יש ממש באקסיומה הזאת..? אני מסכים עם קאר, הטוען שלא ניתן להפריד את היחיד מהחברה. ובהרחבה: כל פעולה של אינדיבידואל מתבצעת בתוך הנפח שמתווה החברה, ומושפעת ממנהּ לא פחות משהיא משפיעה עליה. הפסיכולוגיה והמניעים של הפרט הם בבחינת זיגוטה של הביולוגיה המוּרשת שהוא מביא איתו - אשר אינה פרי־בחירה - ושל האינטראקציה בינו לבין הפרטים שסביבו ("החברה") - שאף הם אינם נתונים לשליטתו. כך, נטען לא פעם בבית־המשפט שאדם זה וזה רצח כתוצאה מאפקט ביוכימי כזה או אחר (פנימי/מולד או חיצוני דוגמת תרופה וכו'); טענה שנועדה להפחית או אף להסיר את האחריות לביצוע מעשה מן המבצע. אבל האם אין זה הגיוני באותה מידה לראות במעשה שביצע אדם פועל־יוצא של החברה שבהּ הוא פועל?

אני מודע לכך שזהו הלך מחשבה מסוכן, ולכן אני משאיר אותו בתחום התיאוריה הלוגית. ראשית כל, אני רוצה להבהיר את השאלה: אם נצא מנקודת־הנחה ש"מהותו" של אדם (דהיינו - הפסיכולוגיה שלו, קווי האופי, כישורים קיימים או חסרים וכיו"ב) הוא אכן הכלאה בין הביולוגיה שלו ובין הסובב אותו - שני גורמים מורכבים לאין שיעור אמנם, אבל הם בלבד, ללא הכנסה של 'נשמה' או גרעין קבוע אשר הינו בלתי־תלוי בשני הגורמים הללו - הרי ששני אלה, מבלי להיכנס לכימות מדויק (שלדעתי בלתי־אפשרי) של יחסי־הכוחות בינם, הם האבא והאמא של כל אדם.

ועל כן, אם משתמשים בתורשה ובביולוגיה כמרכיבים שעשויים להמעיט מאחריותו המשפטית של אדם למעשיו - מדוע לא להידרש להורה השני - הסוציולוגיה? קל יותר להדגים זאת באמצעות דוגמאות קיצון. הבה נדמיין אדם שנולד לחברה מאלה שאנו מכנים "פונדמנטליסטיות", החברה החרדית, נניח, או המוסלמית הקיצונית. כיצד ניתן לצפות מאדם כזה להכיר בערכי הדמוקרטיה כערכי יסוד ובמדינה כאוטוריטה - או למצער להכיר בזכותם של אחרים לאמונה שונה או בלגיטימיות של מדינת־ישראל היהודית להתקיים? מובן שכל עוד השלילות האלה נותרות ברמה התפישׂתית אין זה מענייננו. אבל ברגע שאדם כזה נניח רוצח אנשים בשם האמונה, או נכון יותר בעקבות האמונה - על סמך מה נוכל להטיל עליו אישית את האחריות למעשהו? האם על סמך מבחן התוצאה? כידוע, על־פי הדין המקובל בדמוקרטיה, כל עוד קיימת רק המחשבה על פגיעה לבדהּ אין בהּ עבירה על חוק כלשהו, אך מרגע שהיא באה לידי מימוש פיזי מדובר בפשע שיש לתת עליו את הדין, באופן אישי. ואולם - וזהו "אולם" גדול - מעשה כמו זה שתואר לעיל הינו רק הפנוטיפ, ההתגלמות של קוד שטבוע בחברה מסוימת.

אם נרחיק מעט כרונולוגית, לעבר תקופה שנדמית ברורה יותר מבחינת יחסֵי שחור־לבן שלהּ: גרמניה הנאצית - כיצד נוכל לצפות מנער גרמני לא להצטרף לנוער ההיטלראי ולהתעלל ביהודים כאשר הוא חונך להאמין שיהודי הוא תת־אדם שאפשר וצריך לבזות, וכאשר כל חבריו לובשים את מדי התנועה? כעת יפזול "האדם הסביר" באופן אוטומטי לעבר אידיאות רומנטיות כגון מצפון, מצפן פנימי, "רוח אנושית" וכיו"ב - אבל לאמיתו של דבר, בבסיס הפזילה הזו מסתתרת הנחת־יסוד בעייתי למדי; הנחה הגורסת כי כל הנזכרים לעיל הם בעלי קיום עצמאי, שלא כחלק ממערך האידיאות הקיימות בחברה. ואני חפץ לדעת: אילו תימוכין נוכל להמציא לזה..? רעיונות שכאלה בוודאי אין מקורם בתורשה - על כך אני מקווה שיש הסכמה. ואם לא בתורשה, הרי שעליהם לנבוט מהקשר פרט־חברה, כלומר שתהיה אחיזה רעיונות כלשהי לרעיונות שהפרט יכול לבטא לעצמו ולפעול על־פיהם. נוכל להגן על רעיון המצפון האנושי ה"מובנה" כביכול בעזרת הטענה כי רעיונות אנושיים נאצלים מהסוג שאנו תופשׂים כאידיאל של מצפון היו (כבר) מוכּרים בתקופת הנאצים, ועל כן יכלו להיות מאומצים על־ידי כל פרט שהוא כאלטרנטיבה לאימוץ הדוקטרינה הנאצית. ואולם גם כאן מונחת בעייתיות: היום אנו רואים אמנם בשווין בין־גזעי וכלל־אנושי רעיונות בעלי תוקף אידיאלי אבסולוטי, ועל כן קל לנו לראות בתורת־הגזע ובשלטון־הזרוֹע אלמנטים שליליים שיש להתנגד להם; אבל הרי בתקופה הנאצית דווקא האחרונים זכו למשנה־תוקף וגיבוי מאסיבי ומרוכז מהשלטונות, מההנהגה ומהאוטוריטות החינוכיות, כך שניתן ללא קושי להבין התנהלותו של אדם שחונך להאמין באידיאות אלה כבאידיאלים, באופן דומה (עקרונית) לחינוך שניתן לנו לקבלת רעיונות אחרים כמפתח להתנהגות "נכונה".

למרות הכיוון הכללי שעשוי היה להסתמן מדבריי עד כה, אין בדעתי כמובן לנקות מאחריות אישית את המבצעים פשע או הפוגעים בזולת (במאמר מוסגר - הגדרת "פשע" משתנה אמנם בהתאם לזמן ולמקום, אבל אני בוחר שלא להידרש לזה כאן ולהניח שרירותית קיום פשע כפרמטר קבוע). הטענה שאני נתמך בהּ פשוטה: קיום דרכי־פעולה חלופיות.

נכון, אין בה עיקרון מוחלט, אבל אני סבור שבהחלט יש בה קו־מנחה ישר מספיק.

אני בוחר לא להצדיק אותה במסגרת הפוסט הזה, בין השאר מפני שאני מאמין שהיא מובנת די צרכה. מה שכן, אוסיף שקל לגזור ממנהּ דרכי־פעולה שעל המדינה - האידיאלית, הערטילאית - לשאוף למלא:

1. יצירת דרכי־פעולה אפשריות רבות ככל הניתן עבור כל פרט במדינה - נסמך על ההנחה שככל שמתקיימות אלטרנטיבות רבות יותר, כך עולה ערכו של מושג האחריות האישית, במשמעות החוקית כמו גם ביתר המשמעויות.

2. מתן כלים לפרט להבחין בין דרכי־הפעולה השונות ולבחור בטובה ביותר בדרך של השוואה.

3. שׂרטוט קווים־מנחים ולימוד הפרט (באמצעות חינוך) להכיר סולם ערכים יציב שעל־פיו יוכל הפרט למדוד את דרכי־הפעולה האפשריות הניצבות לפניו.

באותו הקשר, אם כי ללא קשר ישיר לטענות שהעליתי כאן, זכורה לי שיחה שניהלתי עם מספר ידידים לפני זמן לא רב; שיחה שבמהלכהּ ניסינו למצוא הגדרה או אפילו רק צידוק לקיום המושג "רצון חופשי". מדובר במושג בעייתי, שכן על־סמך ההגדרות שלעיל נקבעים מהלכיו של פרט על־פי הביולוגיה והסביבה שלו - גורמים שעליהם אין לו שליטה. מבלי לגלול את הטענות שעלו ונסתרו - מסקנת־הביניים שהגענו אליה בתום אלימינציה שיטתית הייתה: המחולל העיקרי של רצון חופשי של הפרט הוא היכולת לבחור בשינוי הסביבה שבתוכהּ הוא פועל.