http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096heCopyright 2026 ג'והור. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=11015012<div align="right" dir="rtl"> (מהמחברת השחורה, ללא הגהה) אין לי אלא לכתוב על עצמי – לתעל את הדו־שיח שמתנהל אצלי בראש; כי אני יודע ששיחה עם אדם אחר תירשם על שמי כמניפולציה, ואינני רוצה להפעיל על מישהו אחר מניפולציה. <?xml:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:offic</div>Tue, 30 Jun 2009 15:04:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=11015012http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=11015012http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=11003834<div align="right" dir="rtl">אולי. אולי יש תקווה. נראה. נראה איך יילך לנו במבחנים. בימים האחרונים אני מרגיש שהיו לי הרבה תובנות. תמיד מדהים אותי איך דברים מתגלגלים. לילה טוב.</div>Sat, 27 Jun 2009 02:59:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=11003834http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=11003834http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10811569<div align="right" dir="rtl">...</div>Sun, 03 May 2009 11:24:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10811569http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=10811569http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10811244<div align="right" dir="rtl">אז הוא הגיע: ידידי ואיש המקצוע הנאמן, לוקאס. ולא איש בשורות היה לוקאס. ישבנו בסלוני,לוגמים תה, לצד מעטיין, שוקולד אגוזים. דיאלוג ארוךהיה זה. פינג-פונג. לא הגענו לשום מסקנה. לוקאס לא הצליח לשכנע אותי; היטה אולי רק שביב, קצה קצהו של חצי פרומיל מהקוגניציה שלי. לא מספיק. לא מספיק בכדי להניא אותי מלבחור – סוף כל סוף –באחד מן הצדדים. כי כמה שנים כבר אפשר לשבת כמו האמפטי-דאמפטי על הגדר, רגל פה רגל שם, ולגלגל את הבחירה הבלתי-אפשרית הזו בין חיים למוות?! די לי להיות "Constant no sayer", כדברי גווינביר אי-אז בתהומות הזמן. נמאס, אני אומר. אני עייף, אני אומר. ייאשתי אותו. מסכן. אבל הי, אין ייאוש בעולם כלל! (?) המ. הערב הזה לא הותיר בפִנוּ טעם טוב בסופו. המחשבה שבזמן לא רחוק כלשהו אהיה במתים מפיחה בי שמחה. או מעין רוגע. אמביוולנציה? -כמובן; עוד לא הגעתי לכדי שכנוע מלא שיתדלק נחישות, חתירה למגע ואימפולסיביות לא-זהירה. אבל.. אני בדרך. בע"ה, אני בדרך. יתגדל ויתקדש שמו הגדול. אמן, כן יהי רצון.</div>Sun, 03 May 2009 02:15:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10811244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=10811244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10777999<div align="right" dir="rtl">[מהמחברת השחורה] אני לא מרבה לכתוב. אולי מפני שהמחשבות שלי, שרצות כל הזמן בראש, לא באמת מחדשות או מפעימות, אלא ממחזרות שוב ושוב את אותן שטויות. אני יושב לנוח על ספסל ברחוב הראשי הלא מאוד סואן. נעים לי ולא נעים לי, חליפות. אני מזיע – בגלל התרופה הארורה, או בגלל הכושר הגופני הלקוי, או מן הסתם בגלל שניהם – חושב על החולצה הנאה שתוכתם ושאצטרך להחליף אחרי זמן קצר כלכך של לבישה... ואז באה רוח קרירה מלטפת, מסלקת את הזיעה, ושוב נעים לי. הכול כלכך משתנה כל הזמן, ולי אין שליטה על זה; זה מרגיש כאילו אני נתון בעומק הים, מיטלטל אנה ואנה בידי הגלים, – יכול להניע גפיי ולשחות, אך בהּ במידה נתון לחסדיהם. זה מעייף אותי. ה'זרימה' הזו של כל מקרי החיים – מתישה. אני מותש. ורוצה רק לנוח; לנוח מהשינויים התמידיים בנתונים ומן החרדה האופפת כה הרבה מגירות של חיי ומן הדיספוריה החונקת אותי כרונית מבפנים. אני עייף. יש דברים שמהנים אותי: אני מגרד בפניי, מלטף את קרקפתי, מתענג על ליטוף הרוח הנעימה, נושם לקרבי את האוויר – וכל זה רק במהלך הרגע הזה האחד! – אבל אני עייף. סוף סוף אני חש שאני מבין את האסוציאציה שיצרתי ב</div>Fri, 24 Apr 2009 00:43:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10777999http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=10777999http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10586227<div align="right" dir="rtl">[...] כאשר גמישותו ויכולתו של המוח להסתגל מתערערות כתוצאה ממחלת נפש, מאלכוהול או מסמים, או מהפרעות פסיכולוגיות אחרות – מערכת ההגנה שלו נתונה בסכנה. ממש כשם שמערכת החיסון רגישה לזיהום מזדמן, כך גם מוח חולה מועד להיפגע מאירועים בחיים. הזריזות והגמישות של נפש בריאה, והאמונה או התקווה כי הדברים יסתדרו בסופו של דבר, הן משאבים אבודים לאדם כאשר המוח חולה. ידוע כי אי-כושרו של המוח לחשוף בשטף, להסיק מסקנות בבהירות או לצפות לעתיד בתקווה יוצר מצב מוגדר של דיכאון. כמו כן, ידוע כי דיכאון הוא הגורם העיקרי להתאבדות. נוירופסיכולוגים ורופאים מצאו כי חשיבתם של אנשים מדוכאים איטית יותר, כי דעתם מוסחת ביתר קלות, כי הם מתעייפים מהר יותר ממטלות קוגניטיביות וכי הם מגלים ליקויים בזיכרון. חולים מדוכאים מיטיבים לזכור חוויות שליליות וכישלונות, וכמו כן זוכרים יותר מילים בעלות הקשר מדכא ממילים בעלות הקשר חיובי. בנוסף, הם נוטים להמעיט מערך הישגיהם בביצוע מטלות. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; LINE-HEIGHT: 150%; FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; mso-ascii-theme-font: minor</div>Sun, 01 Mar 2009 04:00:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=10586227http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=10586227http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=6404127<div align="right" dir="rtl">היה לי יום מוצלח. יום מוצלח ממש. יום כ"כ מוצלח, שגרם לי לרצות לכתוב אחרי אלוהים־יודע־כמה־זמן שלא כתבתי. (חמישה חודשים? חמישה חודשים.) אז מה היה..? שיעורים. היו לי שיעורים. -הרבה שיעורים. שבעה, בערך. אחד מהם עם תלמידה חדשה. ומחר כנ"ל. יש לי כל־כך הרבה שיעורים, שאני נאלץ לדחות תלמידים (!). זה טוב מאוד; זה אומר שיהיה לי מספיק כסף ללימודים בשנה הבאה. קיבלתי ציון במבחן. היו שתי שאלות שישבתי עליהן בערך 40 דקות; האינטואיציה שלי אמרה x, אבל השכל אמר שזה לא יכול להיות, ולכן זה כנראה y. סימנתי y. בדקתי מיד אחרי המבחן, ומובן שזה היהx (אינטואציה שולתת, אין מה לומר). אז ידעתי שארבע נקודות הפסדתי. היום התברר לי שאלו היו הנקודות היחידות שהפסדתי: 96, אוֹ יֶה. והם שולחים sms על הציון לפלאפון, שזה די משעשע [תוך כדי שיעור: מקבל sms עם הציון; מחייך]. רכבתי על האופניים שלי בפעם הראשונה. קניתי אותם לפני חודשיים: 650 שקלים טבין ותקילין. שתי מערכות הילוכים, בלם קדמי ובלם אחורי כפול, שלדת אלומיניום ועוד כמה פיצ'רז. לא רכבתי מאז שהייתי בערך בן 9, והכושר שלי מצחיק עד כדי זוועה, מה ש</div>Tue, 01 May 2007 23:49:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=6404127http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=6404127http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=5393135<div align="right" dir="rtl">שמיים אפורים אצבעות קופאות על המחוג על המקלדת חורשות תלמים של אהבה של התמכרות רבבות טועים תועים איפה שהוא נמצאת האמת כמו גרעין של כאב נצרב בבשר מלובן שלוחות של חושים של תודעה נשלחות למרחק תוהות מה יהיה בסופנו רבבות אנשים מתבוססים בקור בחום בבוץ צהבהב של תקוות רוחשות כמו רימות פותחים פה גדול לאהבה אם יש יש אולי מחר נדע מה יילד יום אחרית שקטה של געגוע נפרשת וזוכרת דמומה 21/01/2006</div>Tue, 05 Dec 2006 13:58:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=5393135http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=5393135http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=5383411<div align="right" dir="rtl">אני שמח להיווכח עד כמה העולם הפנימי שלי עשיר ומסוגל לספק אותי לבדו. היום הילכתי לי ברחובות הקצה השלווים שבעירי, באזור שקרוב לכביש המהיר אבל לא מספיק כדי לעמעם את הרוגע היחסי שיש בהם, רחוק מן הרחוב הראשי. בג'ינס שחור וחולצת טריקו לבנה פסעתי על אבני השפה בדרכי הביתה. נשאתי את מבטי וראיתי פיסת אדמה ריקה מבטון – קרחת עיר; עוד נשארו כאלה, וטוב שכך. האדמה העשירה של השרון נראית מסופקת ממעט מים שהספיגו אותה. עלי הצמחים הירוקים מחייכים בשמחה לעבר השמש, והשמש החמימה – עשרים מעלות בסוף נובמבר? אני חושש שישראל שמה לצחוק את מושג החורף – מאירה אותם באור יקרות בוהק. הצבע הזה שבעונה הגשומה, הירוק-בהיר, תמיד עורר בי מין זכרונות מתקופה אבודה, לא מושגת. בדרך כלשהי תמיד נקשרה בעיני רוחי העלווה הירוקה הזוהרת עם חצרות אירופאיות, כאלה שבין גושי בניינים במרכז צרפת, בגרמניה או במזרח אירופה; זיכרון תמוה במקצת, לנוכח היותי צבר בן-צבר. אבל רב הנסתר על הגלוי והחידתי על הידוע, זאת מזה זמן ידעתי. על כל פנים, עצרתי על יד אותה קרחת רחוב והחלטתי ליכנס שמה. צבע האדמה החום העשיר נדמה בעיניי כעיסה בחושה טעימה, ומיני הגב</div>Sun, 03 Dec 2006 18:30:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=5383411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=5383411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=5098956<div align="right" dir="rtl">מה? ביקרתי בעוצבת־הגליל, הרחק הרחק בצפון. ממש על הגבול, מטר ואסימון ממקום החטיפה שחוללה... הממ.. מבצע ("מלחמה בעצימות נמוכה"..? אני חושש שזה לאיתפוס כאן). שמענומקצין־המטהעל מה שהיה, מנקודת המבט שלהם. נשמע לא כל־כך טוב; קצת מדאיג. שום דבר שלא פורסם בעשרותיו בשלל המדיות, ונחשף ונגלל ונותח ואומלל - אבל לשמוע את הדברים ממקור ראשון (סוג־של) זה בכל זאת אחרת. * * בדרך חזרה, אחרי הצצה חטופה לנוף הרי הלבנון הנישׂאים מבעד לחומות־הגנה עשויות בטון יצוק, אספנו על הדרך טרמפיסט: חייל עטור כומתה סגולה. היה די במבט אחד בפניוכדי לא להותיר ספק:בדאווי. טוב, נו, למען האמת שאלתי אותו אם הוא לא מהגדוד הדרוזי במקרה, אבל למרבה המזל הוא לא שמע, או העמיד פנים שלא שמע. הוא מהגדס"ר, כמובן -אלה עם הכנף גדולה שיוצאת מצידו של נגמ"ש מדברי. גשש. ולא סתם גשש: הוא היה אחד מזוג הגששים שהוקפצו ראשונים לגזרה שהתחממה, אז. הם שזיהו שהגדר נחדרה, שהחיילים נהרגו, ושככל הנראה יש מקום להכריז על חניבעל. ולא זו בלבד, אלא הם ביקשו- וקיבלו - ממפקד הצוות אישור להיכנס לשטח לבנון, בעקבות כוח חזבאללה. 'מה, ולא ראיתם את המטען שאיי</div>Wed, 18 Oct 2006 21:08:00 +0200johorofcanopus@gmail.com (ג'והור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=214096&blogcode=5098956http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=214096&blog=5098956